לפי טענת פרקליטיו ובני משפחתו, תת־אלוף במיל' עופר דורון התנצל על ירי הזיקוקים הימיים לעבר מעונו של נתניהו בקיסריה. "לא הייתה לי שום כוונה לפגוע בראש הממשלה", אמר לחוקריו מהשב"כ. ככל הנראה הוא אכן לא התכוון לפגוע פיזית. זיקוקים או פצצות תאורה אינם הורגים בדרך כלל, אך הם בוודאי משחק באש.
דורון ושותפיו ראו בירי הזיקוקים "מעשה קונדס". הם העריכו שגם שלטון החוק יתייחס אליו כמעשה מצחיק שכזה, אולי אף ניסיון הדגמה אנין טעם של שירת חנה סנש על חוף קיסריה: החול והים, רשרוש של המים, ברק השמיים. לתומם האמינו ששלטון החוק שוב יסלח להם, מלח הארץ, כפי שסלח על חסימות הכבישים, על גילויי הסרבנות ועל קריאות ההמרדה המפורשות. הם נפלו קורבן לפינוקים שהורעפו על סגנון המחאה האופוזיציוני הפרוע עוד מתקופת הפגנות בלפור. סיוטיהם הקודרים ביותר לא צפו מעצר וחקירה בידי השב"כ.
מסתבר שהשב"כ עצמו לא צפה. הנחת העבודה שלו, אשר עלתה בקנה אחד עם הנחה תת־הכרתית מתחום שונה, גרסה שמילים יכולות להרוג רק כשהן בוקעות מימין. עד מוצאי שבת היה שירות הביטחון משוכנע שלשמאל אין יגאל עמירים משלו. פעילי מחאה שאיימו בפגיעה פיזית בראש הממשלה, זומנו לחקירה קצרצרה בלבד ולא הועמדו לדין. גילויי הסתה מפורשים אחרים, אפילו זה לא. רק זיקוקי התאורה בקיסריה גרמו לשירות להתעשת. החיזיון האור־קולי של האירוע דמה לפגיעת הכטב"מ הלבנוני שם בחודש שעבר, ולכן החריד גם אותו. ככל הידוע הוא לא מייחס לעצורי קיסריה רעיונות התנקשות, אבל כבר מבין שאם האיבה הגדולה לנתניהו גרמה לקצין בכיר במיל' לארגן מבצע מוטרף של שיגור זיקוקים לעבר המתחם המאובטח, מישהו אחר במגזר המחאה עלול לשגר לשם בקרוב חפצים קטלניים יותר או פשוט לחקות את יגאל עמיר.
ומי טרם התעשת? היועצת המשפטית לממשלה ופרקליט המדינה. מטבע הדברים שניהם גיבו את הליכי המעצר והחקירה של חוליית קיסריה בידי השב"כ, כולל איסור הפגישה הבעייתי עם עורך דין, אך לא טרחו לפרסם חוות דעת פומבית על האירוע. לא גינוי, לא זעקה ולא התרעה, שום כלום. השתיקה הרועמת הזו מתסכלת קשות את הימין, הזוכר היטב כיצד בכירי מערכת המשפט הגיבו בעבר על גילויי "הסתה" מימין. הוא לא מתקשה לדמיין את תגובת בכירי מערכת המשפט במקרה של ירי זיקוקים מימין אל ביתו של בכיר אופוזיציה כלשהו. שתיקתם הרועמת מגביהה את ערימת התסכולים שהצטברה אצלו בעקבות ההתנגשויות האינסופיות שבין בהרב־מיארה לממשלה הנוכחית. מכאן קצרה הייתה הדרך לחידוש ההסתערות על היועצת הלעומתית, ולאיומים המתחדשים לפיטוריה, איומי סרק.
דממת הגינויים של היועמ"שית בפרשת ירי התאורה לעבר בית נתניהו בקיסריה, סיפקה לבכירי הקואליציה עילה לרענון איומי הסרק בפיטוריה
נכון לעתיד הנראה בעין, על פי החוק הקיים אי אפשר לפטר את היועצת כל עוד היא עצמה לא יורה זיקוקים בקיסריה. בג"ץ גם לא ירשה. זו הסיבה שראש הממשלה ושר המשפטים לא הצטרפו למקהלת דורשי הפיטורים. השרים וגורמי הקואליציה האחרים שממשיכים לפמפם את הרעיון עושים זאת על דעת עצמם, לא כדי להכשיר את הלבבות לקראתו אלא לצורך שימור נוכחותם בתודעה הימנית. הם עצמם יודעים שאין סיכוי להליך פיטורין של היועמ"שית, וששום דבר טוב לא יצמח מהעיסוק בו, אבל דורשים לפטר בכל זאת מתוך זלזול באינטליגנציה של בוחריהם. לדעתם מדובר בהמון נבער שמאמין בהיתכנות של הדחת בהרב־מיארה, ולכן מתאווה לשמוע שרים וחברי כנסת שדורשים לפטר אותה. מצד אחד הם מתקוממים כשמישהו בשמאל מכנה אותו "בבונים", מצד שני מתייחסים אליו בעצמם בתור שכזה.
תוצאת הלוואי הקשה של התופעה הזו היא הפחת רוח בלהבות שממילא מרקדות פה בחזית הפנימית. שרים וחברי כנסת מתעקשים להוסיף עוד קיסם לוהט למדורת הוויכוחים השגרתיים – כמו סוגיית החטופים, היום שאחרי או גיוס החרדים – ולתבוע את הדחת היועצת. בכך הם פועלים נגד האינטרס המובהק של ממשלתם ובעצם של כל ממשלה בעולם – הרגעת הציבור וניהול המדינה על מי מנוחות ככל האפשר, קל וחומר במצב מלחמה. שקט הוא רפש, אמר פעם ז'בוטינסקי, אבל לא פחות מכך רעש לשם רעש.
