ערוץ 14 מטריף את השמאל. מטריף. משבוע לשבוע מתעצמת הבהלה מפניו, שלא לומר תבהלה. קריאות השבר קורעות רקיעים. אפילו צופה מהצד כמוני, אשר חש כלפיו רגשות מעורבים, מתמלא תדהמה לנוכח האובססיה הזאת וחש צורך להעיר משהו.
בהתחלה, בגלגולו הקודם כערוץ 20, בקושי התייחסו בשמאל לערוץ הימני הנידח. אחר כך עברו לשלב הגיחוכים, וכעת אנחנו כבר בשלב ההיסטריה. ערוץ הטלוויזיה היחיד בישראל שרוחש אהדה לממשלה מתואר כאחד מגורמי הסיכון העיקריים של ישראל, אחרי איראן, חיזבאללה וביבי. הערוצים האחרים ועיתוני השמאל מעלים אותו על ראש שנאתם. אם ייפול מחר טיל בליסטי על אולפני הערוץ, הם יתקשו להסתיר את החיוך. אם רק יוכלו, יעשו לו מה שאבותיהם עשו לערוץ 7. הטביעו אותו בים.
שתי תוכניות הסאטירה המובילות בארץ, "זהו זה" ו"ארץ נהדרת", הקדישו בשבוע שעבר מערכונים נפרדים לערוץ 14. השידור הכמעט סימולטני של שתי המערכונים העוינים היה ראיה ניצחת לניצחונו. הוא מושך אליו אש כבדה מפני שנתוני הצפייה שלו מאיימים על התקשורת הממוסדת וההומוגנית. אחרי עשרות שנים של שירותי תיווך בלבדי ואינדוקטרינטיבי שלה בין המציאות לציבור, הציבור נוהר אליו מדי ערב במספרים גדלים והולכים, בגלל ההשתוקקות למתווך מסוג אחר. טבלאות הרייטינג מצביעות על ביקוש רב לערוץ הטוען בלהט שמצב האומה טוב בהרבה מכפי שהוא מתואר על ידי מתחריו. כמובן, גם הימניות והמסורתיות שלו קוסמת להם, לא רק האופטימיות. בזכותן נסלחות לו מגרעותיו המקצועיות.
אגב, כל עוד ממשלת בנט־לפיד ניהלה את ישראל, דווקא ערוץ 14 היה אפוף פסימיות, לעיתים על סף תבהלה, בעוד הערוצים האחרים העדיפו את הצבע הוורוד. אצלם הכול היה טוב, אצלו הכול רע. אבל לפני שנתיים היוצרות התהפכו. ערוץ 14 שופע חיוכים, ואילו הערוצים האחרים מתעקשים להשבית את שמחת החיים הלאומיים, ומבריחים אליו עוד ועוד צופים. לדעתי הצופים הללו לא אוהבים את כל מה שהם רואים בו, למשל תמיכתו המביכה בהשתמטות החרדית מצה"ל, אבל אוהבים פחות את הביקורת הפתולוגית על הממשלה באולפני רל"ב.
וזה לא רק הפטריוטים. גם מהדורת החדשות של 14 עקפה מזמן שניים מתוך שלושת "ערוצי התבהלה", 11 ו־13. השבוע, בכנס העיתונות באילת, דובר על כך רבות. נציגיו בכנס הפכו לסלבריטאים החדשים, מבוקשי הסלפי. עד לפני שנים ספורות חיים יבין עדיין עורר תשומת לב סביבתית בלובי של מלון הרודס, הפעם יותם זמרי עורר. רוחו של ינון מגל, שלא נכח שם אישית, ריחפה על פני הכנס. דיברו עליו המון, דיברו בחשש בגלל השפעתו המתעצמת. זה היה יכול להיות אירוע ההכתרה הרשמי שלו כמר טלוויזיה, אבל ינון העדיף להישאר בצפון ובטוויטר, ובין השאר להתנפל גם על מקור ראשון, שבעוונותיו דואג יותר למערך המילואים של צה"ל מאשר לשלמות הקואליציה.
כששהיתי במקלט באילת לרגל אזעקת אמת, חשבתי שלערוץ 14 תהיה בעיה קיומית אם טיל בליסטי מתימן יתפוצץ בעיר ויחסל חלק גדול מכוח האדם של תקשורת השמאל. מה הערוץ יעשה בלעדיה? הרי רוב התוכניות שלו הן ויכוח עם השמאלנים או ביקורת תקשורת. פרשניו וחברי הפאנלים שלו אומנם נוקמים בכך את נקמת הימין על העוולות התקשורתיות שנעשו לו במשך דורות, אך מתרשלים במילוי תפקידם העיקרי, שאחרי ככלות הכול הוא תפקיד עיתונאי. במקום לתקן את ההטיה ההיסטורית בשוק הטלוויזיה הישראלי, ערוץ 14 מציע לציבור הטיה בכיוון הפוך.
כשהרמטכ"ל הוריד לאחרונה פאצ' משיח לחייל בחזית, מטעמי משמעת, לא נמצא חבר פאנל אחד בפטריוטים שהגן עליו. כולם הוקיעו אותו כאיש אחד. אפילו בערוץ 12 יש קול אחר בחדשות, אך בערוץ 20 – בלוקדה. חבל, ממש חבל, אבל עדיין אפשר לתקן, ולהשקיע יותר בהשתכללות מקצועית מאשר במלחמות אחים. אם הימין יבזבז על קרבות עם השמאל את הערוץ הכי משגשג שלו, עלולות לעבור עוד שנים רבות עד שהוא יוכל לנסות שוב.
