"אם נתניהו ינסה לפטר את היועמ"שית, ליל גלנט הראשון ייראה כמו ערב שירה בציבור לעומת המחאות שיהיו לאחר מכן. ביבי, תיזהר!" כך איים על נתניהו הבריון התורן של השמאל, יאיר גולן, בהדגמה יפה לכך שמבחינת השמאל הכול נשאר אותו דבר. לא רק שאין בשמאל חשבון נפש אחרי 7 באוקטובר, להפך, כל דבר הוא הזדמנות לעליית מדרגה בהרס הדמוקרטיה הישראלית והתבססות שלטונו ה"מהותי" באמצעות אלימות רחוב.
תזכורת קצרה: "ליל גלנט" הגיע אחרי ששר הביטחון לשעבר הודיע שלא יתמוך בחקיקת הרפורמה, ונתניהו בישר על פיטוריו. אין לדעת כמה מפגינים באמת יצאו לרחובות, אבל אין ספק שפעולותיהם היו עברייניות ואלימות במיוחד. הם הבעירו מדורות, חסמו נתיבי תנועה ראשיים והתעמתו עם שוטרים. ההסתדרות, האוניברסיטאות, עורכי הדין, הקניונים, נתב"ג, הרופאים ומי לא, הכריזו על שביתה לא חוקית.
נתניהו, אחרי שכמה משענות קנה רצוץ בקואליציה התקפלו, נכנע לאלימות ולעבריינות הללו, השאיר את גלנט, ופחות או יותר גלגל את הרפורמה המשפטית מכל המדרגות.
מבחינת השמאל, זה היה רגע מכונן של ניצחון האלימות. מבחינת הבירוקרטיה הישראלית, זה היה רגע היסטורי של ניצחון על הדמוקרטיה. ב"ליל גלנט" הפכה ישראל למה שמכונה בלשון מדעי המדינה "מדינה כושלת", שבהגדרה המינימלית משמעותה שאין ביכולתה לשלוט בטריטוריה שלה ולרכז בידיה את המונופול על אלימות.
ליל גלנט חשוב כל כך לשמאל, משום שהוא בישר על עידן חדש בישראל. עידן שבו אלימות הרחוב, בגיבוי המערכות הממוסדות שהשמאל בנה והימין תחזק לאורך השנים – ממערכת המשפט והפרקליטות, דרך ההסתדרות, ועד למונופולים מסחריים – מנצחים את הפוליטיקה. עד ליל גלנט, מוסדות המדינה, שאמורים להיות כפופים לשלטון החוק ולנבחרי הציבור, היו בחזקת מורדים. אחריו הם הפכו לשלטון ולחוק, ואילו השרים וחברי הכנסת הפכו למורדים.
זהו הרקע לאיומי יאיר גולן על פיטורי היועמ"שית בהרב־מיארה. מתחילת המלחמה יש ויכוח, שבו הצד שלי היה במיעוט, אם נכון לפטר את ראשי המערכות והבכירים שכשלו גם מקצועית וגם ערכית – אלה שנדרש היה לפטר כבר בתקופת הרפורמה. טענתי, גם כאן, שטעות לצאת למלחמה עם אותם בכירים. הם לא מקצועיים, הם איבדו את אמון הציבור והפקודים שלהם, והם יעשו הכול להגן על עצמם ממחדליהם.
ההיסטוריה של המלחמות מאוד ברורה בעניין, אבל הימין סירב לקבל את לקחיה. התוצאות ברורות מאוד. מאז ועד עכשיו אנחנו חווים רצף של מחדלים והפרות חוק מתמשכות, שמטרתם להזיק ולהפיל את הממשלה והקואליציה. כזה למשל הוא אירוע הכליאה המזעזע של מדליפי מסמך חמאס, שנועד להבהיר לכל חייל וקצין מה יקרה אם יראה מחדל וידווח לראש הממשלה, ובנוסף להבטיח ששום דבר לא יערער את הנרטיב ש"נתניהו מפקיר את החטופים". גם פצצות התאורה על בית ראש הממשלה נובעות מאותו היתר מסוכן ולא חוקי לאלימות מול נבחרי הציבור מימין, שמלווה אותנו מאז הרפורמה.
ה"ממלכתיות" של הימין מאבדת את הממלכה. כל כך הוא רגיש ל"אחדות" העם, עד שהוא מאפשר לשמאל להפוך את ישראל למדינה שמיעוט קיצוני שולט בה
הטירוף הזה, של הפיכת ישראל למדינה כושלת, מתאפשר בשל חולשת ממשלת הימין, שנותנת לראשי המערכות לחתור תחתיה אפילו בזמן מלחמה. כיום רבים מסכימים שהייתה זו טעות להשאיר את ראשי המערכות הכושלים, במקום למנות תחתם אנשים ראויים, מקצועית וערכית. זו הייתה האחריות והחובה הדמוקרטית והלאומית של נבחרי הציבור אז, וקל וחומר כעת, כשאותם בכירים לא רק שאינם עושים תשובה ולא רק שהם ממשיכים בהתנהלותם הנלוזה, אלא עולים מדרגה במאבקם נגד השלטון הנבחר והדמוקרטיה.
מדוע הם לא מוחלפים? התשובה היא שנבחרי הציבור מימין ממשיכים לברוח מאחריות. הם משאירים את אותם בכירים, משום שהחלפתם תגרום למינוי דרג מקצועי שיבצע את הנחיות הדרג המדיני. וזה מה שנבחרי הציבור מימין כל כך מפחדים ממנו: שלא יהיה להם תירוץ. כי החתירה של ראשי המערכות וחלק מהכפופים להם תחת הממשלה היא בעצם השכפ"ץ שלה.
אין הסבר טוב אחר להשארת הכושלים והחותרים, שבמשטר תקין, החלפתם צריכה להיות עניין דמוקרטי מובן מאליו. יש לימין רק תואנה אחת חוזרת: בית המשפט ממילא ימנע את הפיטורים. וכאן אנו מגיעים לנקודה חשובה.
עם כל הקושי שבדבר, נדמיין לרגע שאנחנו יאיר גולן, ונחשוב מה היה עושה השמאל במקרה הפוך, שבו ממשלת שמאל דורשת להחליף בכיר שחותר תחתיה, אבל בית משפט ימני משאיר אותו בתפקידו (נניח לנוכח תוכנית מסירת שטחים לאויב, שלדעת הממשלה הוא מחבל בה). במצב כזה, שבו בית המשפט נוטל לעצמו את הסמכות המוקנית בחוק לרשות המבצעת, עוברת איתה גם האחריות. ועם האחריות, היה מגיע הזעם הציבורי משמאל.
השמאל היה מפנה את מכונת המחאה הציבורית שלו לבית המשפט. עם כל חייל פצוע, כל חלל, כל משבר דיפלומטי, כל אירוע שלילי – הפגנות היו משתוללות מול בית המשפט ובתי השופטים. הרטוריקה הייתה חריפה, הסדר היה מופר, והשופטים היו חיים בסיוט מתמשך – כמו נבחרי הציבור מימין – עד שהיו מבינים את המסר. בפיטורים הבאים הם כבר היו מהססים לפלוש לתחומיה של רשות אחרת.
זו האמת הלא נעימה. ישראל הפכה למדינה כושלת משתי סיבות. האחת היא שנבחרי הציבור שלנו לא מבינים מהי דמוקרטיה ומועלים בחובותיהם כנבחרי ציבור. אף שהימין בשלטון שנים רבות, נציגיו בנו במו ידיהם מפלצת בירוקרטית שכעת רומסת את הדמוקרטיה ומפקיעה את מהם את השלטון. אולי מכיוון שהם לא באמת רוצים לשלוט, אלא בעיקר ליהנות ממנעמי השלטון, זה לא מאוד מפריע להם.
אבל יש סיבה שנייה: הציבור הימני. ציבור לאומי וציוני כל כך, עד שהוא מאבד את התוצר העיקרי של הלאומיות והציונות: מדינת ישראל. הימין "ממלכתי" כל כך, עד שהוא מאבד את הממלכה. כל כך הוא רגיש ל"אחדות" העם, עד שהוא מאפשר לשמאל להפוך את ישראל למדינה מעמדית, שבה מיעוט קיצוני שולט בו. כשיאיר גולן מאיים ב"ליל גלנט 2", הוא מביא בחשבון ששוב יתייצבו ברחוב רק הפלנגות האלימות של השמאל. אם הוא צודק, הוא כבר ניצח. נקווה שהפעם הוא טועה.
