בחסות ניצחון טראמפ, גם קואליציית נתניהו עוברת מהגנה להתקפה. זה כבר לא רק ניסיון לשרוד בשלטון ולהרחיק את מועד הבחירות, אלא גם לקדם יוזמה. איזו? תלוי את מי שואלים. ראש הממשלה מכוון לנורמליזציה עם סעודיה, שר המשפטים מנסה לחזור לרפורמה המשפטית, סמוטריץ' מתכנן להחיל ריבונות על יו"ש, בן־גביר מקווה לפיטורי היועמ"שית, והחרדים יסתפקו בחוק פטור מגיוס.
את ההשראה לתנופה המחודשת הם שואבים מוושינגטון. חילופי השלטון המוחלטים שם, הכוללים תחלופה של כל הפקידות הבכירה, מעוררים קנאה בירושלים. אבל יותר מזה: השנתיים הקרובות, עד מועד הבחירות בישראל באוקטובר 2026, ובחירות האמצע בארה"ב, מסומנות בצמרת הקואליציה כחלון הזדמנויות היסטורי שלא היה כמותו מאז 1967. אחרי שנתיים מתוחות מול ממשל דמוקרטי שהתערב בענייני הרפורמה המשפטית ואחר כך גם בניהול המלחמה, מתלכדים להם ממשל רפובליקני אוהד־ישראל בוושינגטון וממשלת ימין מלא־מלא בירושלים. "התגבורת בדרך", הכריז השבוע מנהיג הרוב הרפובליקני המיועד בסנאט, והשאלה שמעסיקה את צמרת הממשלה היא כיצד לנצל את אותו אשראי שיעניק הממשל הבא, הנדיב וקצר הרוח גם יחד.
ממשל טראמפ כנראה ישלח את הפצצות ללא הגבלה, אבל טראמפ עצמו מעוניין לסיים את המלחמות כולן, בטח את זו שבלבנון. היא עשויה להסתיים עוד לפני שייכנס לבית הלבן מפני שזו כנראה הנקודה היחידה שהממשל היוצא והממשל הנכנס רואים עין בעין, לעומת פערי המדיניות המובהקים באוקראינה.
אם לזלנסקי נותרו חודשיים של מאבק נואש לפני שיאבד את הגב האמריקני, בישראל המצב כמעט הפוך: הממשלה תנסה לתמרן עוד חודשיים בזהירות, על אש קטנה, עד שהמשלוחים ישובו לסדרם. אבל גם הזרמת הפצצות איננה הבטחה להמשך לחימה בנוסח אוקראינה, שהגיעה השבוע ליום האלף במלחמה מול רוסיה. ההזדמנויות המדיניות שיהיו על השולחן הן בנוסח טראמפ – דילים סיבוביים והכרעות קצרות. בתפריט השאפתני: עסקת חטופים, שלום עם סעודיה או הפצצה באיראן.
בצלאל סמוטריץ' כבר סימן פומבית את היעד שלו ל־2025: ריבונות ביהודה ושומרון. גם לשיטתו, כצעד של אחרי מלחמה. זה ספק חזון מעשי, ספק אמצעי לחץ על אותם ח"כים בקואליציה שעדיין מתעקשים לא לתמוך בחוק השתמטות לחרדים. לאחדים מהם זה כבר נאמר במפורש: ההישג הזה יהיה גדול מכל חוק גיוס שממילא לא יביא המוני חרדים לצבא. סיום המלחמה, אם כן, עשוי לפנות בקרוב את המערכת ליוזמות אחרות. סיפוח ביו"ש זו רק אחת ההצעות, אבל יש כנראה מעשיות ממנה. התפתחות כזו תקל את הנטל לא רק מעל הכלכלה והמילואימניקים, אלא גם מעל החרדים עצמם בעניין הגיוס.
לכן, בניגוד לטענות על מלחמה עד אין קץ ככלי להישרדות פוליטית, ייתכן שבקרוב נראה תפנית באינטרס הפוליטי של הקואליציה. כבר עכשיו אפשר להבחין בו, בהתנהלות הממשלה ביחס להסדר מול לבנון. לפי הסקרים, רוב הציבור בעד ההסדר שנתניהו מקדם, אבל בתוך הבייס של הממשלה יש רוב מוחץ נגדו. זה אתגר לראש הממשלה שיכול לעלות לו בדימום מנדטים פנים־גושי, אבל לא לסכן את יציבות הממשלה. בן־גביר, סמוטריץ' ואפילו סער אינם מציבים איומים דומים לאלו שהציבו כנגד סיום המלחמה בעזה, אף שחיזבאללה הוא איום צבאי משמעותי יותר מחמאס.
לא מיותר לציין שסיום המלחמה איננו מסומן על ידי מי שנשאו באחריות בשבעה באוקטובר כמועד שבו אפשר להקים ועדת חקירה ולצאת לבחירות. שר הביטחון וראש אמ"ן כבר אינם בתפקיד; ראש השב"כ, הרמטכ"ל וקצינים בכירים אחרים ייאלצו להידרש בקרוב לשאלת ההתפטרות, אם לא יפוטרו מלמעלה, אבל ראש הממשלה ושאר שותפיו, שממליצים, שלא לומר מאיימים, לכל הפקידים הבכירים וראשי הארגונים להתפטר, לא מהרהרים בעצמם במעשה כלשהו של לקיחת אחריות.
זעקה בררנית
את אלי פלדשטיין אני מכיר כבר עשור, עוד מימיו כחייל צעיר בדובר צה"ל, שעסק בתפר התקשורתי שבין חרדים לצבא. כבר אז הוא בלט בכישרון ובאמביציה שלו. הוא היה חייל חכם ומתוחכם, והפך לקצין חרדי בימים שבהם גיוס חרדים היה נדיר אף יותר מהיום. במשך השנים תחומי הפעילות שלו התרחבו, הוא הפך לדובר ביחידות אחרות ובכירות יותר של הצבא, והכיר את עולם הכתבים הצבאיים ואת הפוליטיקה הפנימית של צמרת צה"ל. כשהשתחרר, לא היה מפתיע לשמוע שהוא מצא את דרכו ללשכות הבכירות ביותר. ברמה האישית אני מאחל לפלדשטיין ולמשפחתו רק טוב, ושיתברר שמדובר בטעות אומללה. הזדעזעתי לשמוע שהועבר להשגחה מחשש לאובדנות, ואי אפשר שלא לחשוב על הסבל של הוריו ומשפחתו שהיו גאים בגבר שהפך להיות.
יש משמעות לזהות השופט שהאריך את מעצרו של פלדשטיין. אלרון ידוע בעמידתו על זכויות עצירים, והוא לא חלק מהמקהלה המשפטית
אבל דווקא בגלל ההיכרות האישית שלי ושל עיתונאים רבים שעמדו איתו בקשרים מקצועיים בשנים האחרונות, צריך להסתכל על הפרשה הזאת ממרחק. זכויות נחקרים הן לא עניין של קשרים או פוזיציה. הזעקה המוצדקת על שיטות חקירה לא הושמעה מאותם מקומות בחקירת ה"מרגל" מפיקוד דרום, שהתגלתה כפרשה שקשורה יותר בקווי אישיות ולא קווי האויב. וזו הייתה חקירה אגרסיבית פי כמה, כולל חקירת צורך והפעלת עינויים פיזיים. מי שצעקו היום לא זעקו אז, אולי בגלל הטרמפ שקיבל מקצין מ"אחים לנשק". שלא לדבר על נחקרים רבים בפרשות הרבה פחות תקשורתיות.
אגב, נתניהו שזעק השבוע על הרס חייו של פלדשטיין, היה יכול לשפר את מצבו אילו היה מאשר שהמסמך הגיע אליו והודלף בהוראתו. ראש הממשלה רשאי להתיר לפרסום מסמכים מסווגים ביותר, אחרי הליך שנועד לשמור על המקורות והיכולות של מערכת הביטחון. ואולם בהודעה רשמית של לשכת ראש הממשלה נטען בשלב מוקדם של הפרשה שאת המסמך הוא הכיר דרך התקשורת.
כך או כך, גם אם החשדות נכונים, קשה להבין מדוע היה צורך במניעת מפגש עם עורך דין למשך זמן רב כל כך, וקשה להבין מדוע החקירה בשלב זה לא מאפשרת מעצר בית. שתי ערכאות כבר ביקשו אפילו לשחרר אותו, אבל יש משהו שאנחנו יודעים שאנחנו לא יודעים. מי שכן יודע, לכאורה, הוא השופט יוסף אלרון. ויש משמעות רבה לזהותו של השופט שהאריך את המעצר במקרה הזה. אלרון ידוע בעמידתו על זכויות עצירים, והוא ודאי לא חלק משורת המקהלה המשפטית, ונחשב לשופט החריג ביותר בבית המשפט העליון. הוא כתב בפירוש שהגיע מהצפון במוצאי השבת מתוך כוונה לשחרר את החשודים לביתם, אבל מה ששמע בדיון סגור במעמד צד אחד שכנע אותו שיש סיבה ייחודית וספציפית למנוע שחרור במקרה הזה. אלרון מדגיש שזה לא חשד תיאורטי עקרוני, אלא משהו ממשי ביותר. אין ביכולתו של כל אזרח, אפילו עיתונאי, לדעת את הפרטים, אלא רק לבחון את האמון במערכת, ובמקרה הזה גם בשופט שלפחות עד לפסיקתו זו היה מועמדה של הקואליציה לנשיאות בית המשפט העליון.
