היה סוער השבוע בארגז החול. ילדי קבוצת "רק לא ביבי" התקוטטו עם ילדי קבוצת "רק ביבי"; הניצים משני הצדדים ירקו, קיללו ומשכו בשיער – לא חדש ולא יוצא דופן במציאות הישראלית הנוכחית. ובכל זאת, פרשת אלי פלדשטיין הטריפה את שוכני הארגז מסיבות ששווה להשתהות עליהן.
"בתאו של יועץ התקשורת החרדי של נתניהו נמצא חבל תלייה", בישרו הכותרות. זה לא היה חבל אלא מסגרת גומי של חלון שנתלשה ממקומה, אבל זה לא משנה. בשב"ס חששו שפלדשטיין קרוב לקצה, החליטו לא לקחת סיכון והעבירו אותו לתא שמור ומנוטר. השבועות שבהם שהה פלדשטיין במעצר במרתפי השב"כ, מנוע פגישה עם עורך דין, הבהירו ששירות הביטחון רואה בו מעין גרסה ימנית של ענת קם, ולכן הוא מטפל בו בכפפות השמורות לאזורי הריגול החמור.
פלדשטיין (32), חרדי מבני־ברק שלמד בישיבה הקשוחה "אור ישראל" (אין סלולרי, אין עיתונים – גם לא חרדיים, אין רישיון נהיגה), פילס את דרכו החוצה ומעלה במהירות. הוא התגייס ב־2014 כאחראי לקשר עם תקשורת חרדית מטעם דובר צה"ל, המשיך לתפקידי רל"ש ראש חטיבת התכנון, קמב"ץ בדובר צה"ל, ודובר אוגדת איו"ש. לאחר סיבוב קצר באזרחות בלשכת בן־גביר הגיע פלדשטיין לנתניהו, ומונה בראשית המלחמה לדוברו לענייני צבא. מכיוון שנכשל בבדיקת פוליגרף לא אושר לו סיווג ביטחוני, והוא מילא את תפקידו בלי להיות מועסק באופן רשמי כעובד מדינה.
תחילתה של פרשת המסמכים המסווגים באפריל השנה, כאשר נגד מודיעין בקבע מסר לפלדשטיין במסרון עותק של מסמך מסווג הקשור לסוגיית החטופים, במטרה שהאחרון יעביר אותו לעיונו של נתניהו. בתחילת ספטמבר, לאחר רצח ששת החטופים במנהרה ברפיח, החליט פלדשטיין לפרסם את המסמך בתקשורת על מנת להשפיע על השיח הציבורי. הוא העביר אותו לכמה עיתונאים, אולם פרסום המסמך נבלם על ידי הצנזורה.
כדי לעקוף את המכשול פנה פלדשטיין לאיש קשר שחיבר אותו עם מקור ב"בילד" הגרמני, ובמקביל הציע לעיתונאים ישראלים לעשות פולו־אפ לבילד, מה שאכן קרה: הכתבה פורסמה בבילד והודהדה בכלי התקשורת פה. לאחר שהועלו טענות על מהימנות המסמך נפגש פלדשטיין שוב עם הנגד, קיבל ממנו את המסמך המקורי, ומסמך נוסף שעל פי הנטען "הכיל מידע על פעולות חריגות מצד שחקנים באזור בתקופת המלחמה בעזה, ואפשר לחשוד שכוונו כלפי ישראל".
הרמטכ"ל הרצי הלוי רתח, ופנה לשב"כ כדי שיחקור את מקור ההדלפה, בטענה שזו עשויה לפגוע בפעילות של צה"ל ושב"כ ברצועה. בסופה של החקירה נעצרו הנגד, פלדשטיין ושני קציני מילואים נוספים. "הורסים את חייהם של אנשים צעירים בטענות סרק כדי לפגוע בשלטון הימין", האשימה לשכת נתניהו. "במדינה דמוקרטית לא עוצרים אנשים בגלל הדלפה ל־20 יום במרתפים – תוך מניעת מפגש עם עו״ד במשך ימים רבים – רק כדי לחלץ מהם אמירות שווא נגד ראש הממשלה".
פלדשטיין יצא ממרתפי השב"כ והועבר למשטרה. לאחר שבית המשפט החליט לשחררו למעצר בית הגישה הפרקליטות ערעור למחוזי, והוא נדחה. ערעור נוסף שהוגש לעליון נדון במוצ"ש האחרון על ידי השופט אלרון, והוא האריך את המעצר ביממה. ביום ראשון הוגשה הצהרת תובע המגלמת בתוכה מעין התחייבות של הפרקליטות להגיש כתב אישום בתוך חמישה ימים.
ממקור המקורב לצוות החקירה שלא הצלחתי להצליב, שמעתי כי בין צוות החקירה בין פרקליט המדינה עמית איסמן התגלעו חילוקי דעות מהותיים באשר לסיכויי התיק נגד פלדשטיין. על פי המקור, הצוות טען שהתיק רעוע ולא מבוסס, ואילו איסמן התעקש "ללכת עד הסוף". כאמור, לא הצלחתי לאמת את הטענה הזו.
קיצור תולדות הקונספציה
העניין המוגבר בפרשת המסמכים המודלפים נובע לא רק מההזדמנות העונתית של השחקנים הפוליטיים להתנגחות הדדית, אלא בעיקר משום שהיא נוגעת בסוגיית יסוד בביטחון הלאומי של ישראל, והוא הממשק שבין "תמונת המצב" ל"הערכת המצב" ברמה האסטרטגית. הסוגיה הזו מעסיקה גם את נתניהו וגם את מתנגדיו, מפני שהיא קשורה בטבורה לוויכוח הגדול על "הקונספציה".
נתניהו הוא האחראי הראשי לקונספציה שהובילה ל־7.10, אך מפרוץ המלחמה הוא הגורם המדיני שעבר את ההתפכחות העמוקה ביותר
כדי להבין את העניין לעומק, נקדים רקע כללי קצר: "קונספציה" היא קודם כול מצב אנושי טבעי. כמות המידע שמציפה את המוח שלנו אינסופית. וכדי להתמצא במרחב ולשלוט באינספור הגירויים המציפים אותנו, המוח שלנו מפעיל מערכת משוכללת של מסננים, מנגנוני זיכרון והדחקה, הפשטות והכללות. התודעה האנושית היא נרטיבית, והדרך שלה לשלוט בפרטים היא באמצעות סיפור מארגן. בני אדם – גם אם הם לא עיתונאים – הם קודם כול מספרי סיפורים, לעצמם ולאחרים. אנחנו חיים בתוך סיפורים שאנחנו מספרים לעצמנו בראש, והפרטים שאנחנו קולטים משתבצים בתוך הסיפור או מסוננים החוצה.
חלק מהסיפורים הם סיפורים נקודתיים או קצרי טווח, שהמוח יכול להחליף או לעדכן בקלות. לדוגמה, "אני נוהג עכשיו לתל־אביב". אינספור תמונות שהמוח קולט בדרך ישתבצו בסיפור ויעזרו לי לתפקד קוגניטיבית ומוטורית; אינספור תמונות לא רלוונטיות יודחקו וישכחו. אורך חיי המדף של הסיפור כולו הוא שעה ורבע, וכשהנסיעה תסתיים בלי אירועים חריגים סביר שאשכח אותו. בדרך חזרה מהפגישה אהיה בתוך סיפור חדש, דומה אך בכיוון הפוך. סיפורים עמוקים יותר ויציבים יותר קשורים לעיסוק המקצועי שלנו, למערכות יחסים משמעותיות בחיינו, לזיכרונות ילדות, לדפוסי אופי והתנהגות. אלה סיפורים שהרבה יותר קשה לנו לעדכן ולחדש.
הסיפורים האנושיים הקשיחים ביותר הם כמובן הסיפורים הקולקטיביים. חלקם סיפורים נצחיים שלא משתנים ולא אמורים להשתנות ("עם ישראל", "הציוויליזציה המערבית"), וחלקם סיפורים הקשורים לתפקוד הקולקטיב בהווה, שלפעמים קשה לשנותם אף על פי שצריך לעשות זאת. הסיפורים בהווה יכולים לעסוק בזהות (לדוגמה, אורח החיים של החברה החרדית); בחוזים חברתיים (יישום הפרדת הרשויות בישראל); או בסוגיות הישרדותיות (תפיסת הביטחון הלאומי). עדכון של סיפורים כאלה כרוך במאמץ־על, גם כאשר הם לא משרתים את הקולקטיב או אפילו פוגעים בו.
היאחזות עיקשת בסיפור ישן עשויה להיות טרגית, והציפייה הבסיסית של האזרחים מההנהגה היא להיות גמישה מספיק כדי לעדכן את הסיפור. אנו זוכרים את הסיפור של קודאק, שהייתה אחת החברות האמריקניות האייקוניות והגדולות. קודאק לא קלטה שהטכנולוגיה משתנה והשוק משתנה, נמנעה מלפתח מצלמות דיגיטליות בזמן, ושווי השוק שלה צנח. המחיר שקודאק שילמה היה בכסף ובמקומות עבודה: קשה, אבל לא מאיים על עתיד האומה. כשמדובר בביטחון לאומי המחיר עלול להיות כבד הרבה יותר, עד כדי איום קיומי על העתיד.
אינספור קולמוסים נשתברו בשאלת המחדל בשבעה באוקטובר. סרטי תעודה נוברים בסוגיות כמו כרטיסי הסים שהופעלו ברצועה יום לפני הטבח, סיכום השיחה שעשה הרמטכ"ל בארבע לפנות בוקר, ובאיזו שעה בדיוק התקשר המזכיר הצבאי לראש הממשלה. כל זה מעניין, אבל לא מאוד חשוב.
כי ככל שעברו הימים אנו מבינים שכל הסימנים המעידים היו שם מזמן: הצ'קלקות הבהבו, הנורות דלקו, הכתובת הייתה מרוחה על הקיר. אלו לא רק התצפיתניות שדיברו אל הקיר וקציני המודיעין ששלחו מיילים, אלא אינספור אינדיקציות מודיעיניות שגובשו למצגת שלמה שתיארה לפרטי פרטים את מבצע "חומת יריחו", והוצגה למקבלי החלטות בדרגים בכירים ביותר כבר במאי 2022.
המידע היקר היה גלוי ומונח על השולחן אבל לא נקלט במוח – לא של אמ"ן, לא של השב"כ, ולא של נתניהו – כי הוא לא התאים לסיפור המארגן. הסיפור שהנחה את נתניהו, ודרכו את כל מערכת הביטחון הישראלית, היה שחמאס רוצה לשרוד כגוף שלטוני; שהוא אומנם יבצע פעולות טרור כדי לשמר את מעמדו ב"התנגדות", אבל לא יעז להפעיל תוכנית כה מטורפת המכוונת לחיסולה של מדינת ישראל; שהאינטרס הישראלי הוא להשאיר אותו קטן ומוחלש – ביד אחת להזרים לו מזוודות דולרים מקטאר כדי שלא יקרוס כלכלית, וביד שנייה לצאת למבצעי כיסוח דשא עונתיים, רצוי מהאוויר כדי לא לסכן לוחמים; שהמצב הזה משרת את ישראל, שכן הפיצול בין חמאס לפת"ח ימנע מהפלסטינים לצבור כוח רב מדי שעלול להיתרגם ללחץ בינלאומי להקמת מדינה פלסטינית.
נתניהו וגופי ההערכה הישראליים לא קלטו שסינוואר ונסראללה חיים בתודעה אחרת לחלוטין. בתודעה שלהם הם קיבלו מאיראן המון כסף והמון נשק מתקדם וקטלני; אירועי שומר החומות ב־2021 עזרו להם לדמיין את איחוד הזירות; הם הריחו את חולשת מדיניות החוץ של ארה"ב ואת הקיטוב שכרסם בלכידות החברה הישראלית; עשו אחת ועוד אחת והאמינו – חמישים שנה אחרי מלחמת יום כיפור – ש"ציר ההתנגדות" יכול לאחד כוחות ולחסל את ישראל. נראה שלעולם לא נדע מה גרם לנסראללה להימנע מלהפעיל את כל כוחות רדואן בצהרי שבעה באוקטובר, ולחמינאי לגבות את שתי הזירות במטר טילים בליסטיים, אולי רק מאבקי אגו עם סינוואר על תואר צלאח א־דין המודרני.
עסקה עם השטן
כך או כך, נתניהו כשל כמנהיג בכך שלא הצליח לדמיין את הסיפור הזה. גופי ההערכה הלאומיים לא דמיינו את אותו, וכך נוצר קצר בין הערכת המצב ובין תמונת המצב. זוהי "הקונספציה" שכולם מדברים עליה. לפני כשנה שוחחתי עם בכיר בשב"כ, והוא אמר לי שהסיפור המארגן שסיפר נתניהו היה כל כך חזק, כל כך מושרש ומוטמע מלמעלה למטה, שהיית צריך להיות אאוטסיידר קיצוני או אדם שמאוד לא רוצה להתקדם במערכת כדי להעז לאתגר אותו.
וכאן צריך לומר משהו על נתניהו. ראש הממשלה נתניהו הוא האחראי הראשי למחדל הקונספציה של שבעה באוקטובר. הוא זה שניסח את הסיפור הישן על חמאס, והוא זה שתחזק אותו. במובן הזה צודקים המפגינים הטוענים "אתה הראש אתה אשם". עם זאת – וזה לא סותר – מפרוץ המלחמה ועד היום, נתניהו הוא הגורם המדיני שעבר את ההתפכחות האסטרטגית העמוקה ביותר, והוא לא נותן לשום אירוע ולשום לחץ חיצוני להחזיר את המדיניות הישראלית לאזורי הסיפור הישן.
מבקרי נתניהו טענו כבר מאפריל שנתניהו מתנגד לעסקאות שבויים נוספות בשל רצונו לשמור על שרידות שלטונו בכל מחיר. זכותם לחשוב כך, אבל כשאנחנו מבקרים החלטות מדיניות אנחנו צריכים לבחון אותן לאור תמונת המצב המשתנה, ועל פי המבחן הזה המדיניות של נתניהו רחוקה מאוד מלהיות מושלמת, אבל היא בוודאות עדיפה על פני מה שהציעו מתנגדיו.
נתניהו עשה טעויות כבדות בניהול המלחמה. בניהול אסטרטגי נכון, צה"ל היה צריך לכבוש את ציר פילדלפי בתחילת התמרון ולנתק את צירי ההברחות; למנוע מחמאס לנהל את חלוקת הסיוע; לטהר שטחים באופן מלא ולא לאפשר למחבלים לשוב ולהתבסס בהם, מה שמחייב פשיטות חוזרות ונשנות שעולות בחיי אדם, ועוד.
ועדיין, תארו מה היה קורה אילו נתניהו היה נכנע למחאה ומסיים את המלחמה בעסקה באפריל. כל ההישגים הדרמטיים של החודשים האחרונים לא היו באים לעולם: חמאס וחיזבאללה היו שומרים על רוב כוחם, נסראללה וסינוואר היו ממשיכים להנהיג אותם.
בהקשר הזה, הלחץ הגדול שהופעל על נתניהו "להסכים לעסקה" הוא לא רק לחץ פנימי ישראלי, מצד משפחות החטופים ומטה המאבק בנתניהו, אלא גם לחץ אמריקני מממשל ביידן, ולחץ חיצוני כללי מהקהילה הבינלאומית. המאבק הזה מתנהל גם הוא בין סיפורים.
מי שעוקב אחרי הסיפור האלטרנטיבי שהשמאל מספר מאז אפריל, שומע שוב ושוב את אותם טיעונים: הלחימה מוצתה ואין עוד מה להשיג בעזה; לנתניהו אין אסטרטגיה ולא אכפת לו מחיי החטופים; סמוטריץ' שולט בו כדי להקים התנחלויות ברצועה; אפשר לשחרר את החטופים בעסקה; הפתרון היחיד לרצועה הוא שלטון הרשות הפלסטינית בגיבוי מדינות ערב המתונות, והסכם שיוביל להקמת מדינה פלסטינית "מתונה".
כפי שהבנו, סיפורים מארגנים הם הבסיס לקבלת החלטות. אשר על כן, כדי לקבל החלטות נכונות אנחנו צריכים לדעת את האמת ולא לחיות בסרט. על הרקע הזה ישנה חשיבות דרמטית למסמך שעל פי הנטען פלדשטיין הדליף לבילד הגרמני. בבילד טענו שהמסמך "אותר ככל הנראה באביב במחשבו של מנהיג חמאס". התוכן שלו מוכיח שסינוואר מעולם לא התכוון באמת לשחרר חטופים, ושניהול המשא ומתן היה מלכודת צינית ומתוחכמת למטרות שונות לחלוטין.
על פי המסמך, סינוואר היה נחוש לקדם מטרה אחת: שיקום שלטונו וכוחו הצבאי של חמאס. המשא ומתן על שחרור החטופים תוכנן מראש להימתח כמו מסטיק, ולכלול מניפולציות שמטרתן הגברת הלחץ החיצוני על ישראל ופירור הלכידות הפנימית שלה. חמאס התכוון במודע לקלוע את משפחות החטופים למצוקה פסיכולוגית כדי לייצר לחצים כבדים על הממשלה, ולנסות להכריח אותה לשחרר מחבלים כבדים שדם על ידיהם, החיוניים לשיקום שלטונו.
אם זה הסיפור האמיתי, ברור שהאינטרס העליון של העם בישראל היה להיחשף לתוכנו של המסמך ולדעת את האמת. האינטרס של נתניהו התלכד עם האינטרס של הציבור הישראלי, ופלדשטיין צריך לקבל צל"ש ולא טר"ש.
עבירה סובייקטיבית
האם זה אומר שמעצרו של פלדשטיין לא היה מוצדק? התמונה מורכבת יותר. כי גם אם למסמך מסוים יש חשיבות ציבורית גדולה, לפעמים חשיפה שלו עלולה לשרוף מקורות מודיעיניים חיוניים או לסכן את חיי האדם שמסר אותם. נניח שרק שלושה אנשים בחמאס יודעים על קיומו של מסמך מסוים והוא נחשף בתקשורת, המקור יכול להיות מזוהה ומחוסל בתוך שעות. התקדים של ענת קם הבהיר שעם כל הכבוד לזכות הביטוי, ישראל לא תוכל לתפקד אם לא תשמור בקנאות על ביטחון מידע צבאי.
צודק נתניהו בטענתו שמתחילת המלחמה ועד היום התקשורת פרסמה הרבה מאוד מסמכים סודיים רגישים, ואיש לא חקר את ההדלפות. מי שהמדליפים הצה"ליים הכי אוהבים היא התוכנית "עובדה" של אילנה דיין. עובדה פרסמה מסמכים מסווגים מתוך המצגת שעסקה ב"תוכנית חומת יריחו" והוזכרה לעיל; את הפרוטוקול המסווג משיחת חיתוך המצב שערך הרמטכ"ל בליל שבעה באוקטובר; את מסמך ההנחיות המסווג של ראש אג"ם עודד בסיוק מאותו לילה; וגם מייל מסווג ששלח גורם ב־8200 רבע שעה לפני פרוץ המלחמה; ירון אברהם ורונן ברגמן פרסמו (בנפרד) מסמכים סודיים של צוותי המו"מ ששלחה ישראל לדון בעסקת חטופים, באופן המטיל על נתניהו אחריות לטרפוד העסקה; ועוד לא הגענו להדלפת הסרטון משדה תימן שגרם נזק עצום לישראל בזירה הבינלאומית. העיתונאים עשו את עבודתם נאמנה והפרסומים כולם היו באישור הצנזורה, אבל המדליפים שמסרו להם את המידע עברו עבירות ביטחון שדה חמורות ולא נחקרו.
ועדיין, המסקנה מכל זה היא לא שלא צריך לחקור את פלדשטיין, אלא שצריך לחקור באופן שוויוני את כל ההדלפות.
