לא גדלתי על הכבש הששה עשר. גם לא על החמישה עשר או השבעה עשר. נדמה לי שאפילו כתבתי על זה טור פעם, כשיונתן גפן נפטר. ולכן, בעולם מקביל, סביר שההודעה על האיחוד של אמני הכבש הששה עשר הייתה עוברת לי מעל הראש או מתחת לרדאר. אבל זה לא מה שקרה. במקום זה מצאתי את עצמי ביום שלישי בעשר בבוקר עם ארבע כרטיסיות שונות פתוחות בדפדפן שונים, במכשירים שונים, מנסה לקנות כרטיס לאיחוד. הכרטיסים נגמרו תוך עשרים דקות (קצת יותר – מסתבר שההפקה פתחה את הרכישה לפני עשר), את הכרטיסים שלי הצלחתי לקנות בעשר ושמונה עשרה דקות, אחרי שהרמתי את המשרד בקריאות 'למי יש אשראי? ממלכתי תמורת כרטיס אשראי עכשיו!'. האשראי היה בסוף מול העיניים שלי, תודה ששאלתם.
💳💳💳
הופעות מהסוג הזה נוטות להסתמך על נוסטלגיה. ארבעה אמנים ששיאם מאחוריהם (לצערי) מתאחדים לסבב הופעות אחרון. סביר שהם לא ירכשו מעריצים חדשים בסבב הזה. אבל לי אין נוסטלגיה לאלבום הזה. את הזמרים אני מחבב, אבל למעט יהודית רביץ (שמהווה בפני עצמה סיבה טובה לרכוש כרטיס), כבר הייתי בהופעות שלהם בשנים האחרונות. במילים אחרות, אני לא אמור להיות הקהל שאמור לרכוש את הכרטיס הזה. אבל אני כן. אפילו לא הסתכלתי על המחיר. וביומיים שחלפו מאז אני מנסה להבין למה.
בטור אחרי מותו של גפן חשבתי שהדברים כרוכים בזהות. ברצון להרגיש חלק מהשבט שאני חולק איתו עמדות זהותיות ופוליטיות, תחומי עניין ותקווה לעתיד. אבל בימים האלה, בין לוויה לשבעה, אני לא מרגיש שאני רוצה להרגיש חלק. אני מרגיש שבמידה מסויימת כבר קשה לי להבדיל בין מי שאני ובין השבט או הקהילה שאני משתייך אליה. איפה נגמר אני ומתחילים הם. הדעות שלי, הרגשות שלי, הצורה בה אני תופס או מכיל דברים, הפכו להיות חלק מאיזה כור היתוך של דעות בחלל התהודה שסביבי. הכל סוער כל כך, עד שאין לאן לברוח.
במובן הזה, אולי הכמיהה לאיחוד של הכבש הששה עשר היא כמיהה לאקספיזם אמיתי. לא אסקפיזם מסוג אני צולל שניה לרוקדים עם כוכבים וחוזר אחר כך, או אסקפיזם מסוג אני אלך לשתות קפה ונשאיר את הפוליטיקה והמלחמה בצד. אסקפיזם מסוג יש יקום שבו המלחמה מעולם לא התרחשה ולא מתרחשת. בועה קטנה, זעירה, מוגנת במידה. בועה שאצל חלקנו התרחשה בילדות, ואצל חלקנו (אצלי) מתרחשת בשירים שאני משמיע לילדים שלי; שירים שאין בהם שום דבר מעבר לקיום בורגני, אפילו זעיר־בורגני, של ילד קטן.
זהו אלבום שיוצר מיני־יקום של ילד בגן. נקודות היחס הן גן הילדים (הסגור, או הילדה הכי יפה בגן), אהבת שוקולד, משפחה קרובה, מזג האוויר והשכונה הקטנה והמצומצמת שלנו. מיני יקום שלא התרחש מעולם – הרי הילדים שלנו חשופים למלחמה, מתפללים על שבויים ועל חיילים, שואלים למה אבא עם נשק ולאן הוא נעלם להרבה זמן. נכנסים למקלטים, עקורים מבתיהם וכן על זו הדרך. זה מיני יקום רגשי ומקומי של ילד מעיניים של מבוגר, אבל מבוגר שרוצה מאוד מיני־יקום שכזה לעצמו, בועה חמימה שהוא יכול להזדחל אליה ולהירדם.
אז כן, זה כמובן קשור גם לזה שיהודית רביץ חזרה לבמות, או לאיחוד של ארבעה כוכבים, ואפילו לבלוטות הנוסטלגיה, אבל בעיני זה לא רק שם. זו הכמיהה, שלי לפחות, להיכנס לתוך אולם, לצעוק ברצינות גמורה 'אני אוהב שוקולד ועוגות גבינה', ושלכמה שעות זה יהיה הדבר היחיד שחשוב.
אני מרגיש שמדובר במשהו אחר – ברצון מדומיין לחזור להיות בעצמי ילד. לא שקל להיות ילד בימים האלה, אבל לפחות יש על מה להישען.
