מערכה ראשונה: מתי?
לקראת סיום סבב המילואים הראשון שעשינו במסגרת המלחמה, השמועות על מועד הסבב הבא נעו על הסקאלה שבין פסח לחופש הגדול. בסופו של דבר, כאשר השתחררנו רק בחודש אדר א', שלהי פברואר למניינם, כבר ויתרו לנו על חזרה בפסח, והשמועות התייצבו על יולי־אוגוסט, למגינת לבם של ההורים לילדים מבין חיילי הגדוד, ובעיקר לחרדת נשותיהם. ואולם מאחר שכל התאריכים נותרו בגדר שמועות, כל יום לחימה אינטנסיבי יותר בצפון הקפיץ את הלב, והעלה את השאלה אם היום או מחר נקבל שיחת טלפון שבה תיאמר המילה האחת: "הוקפצנו".
בינתיים המשכנו להיערך נפשית למילואים בחופש הגדול, עד שלפתע התברר שבהחלט יכול להיות יותר גרוע. רמז ראשון לכך שיולי־אוגוסט הפכו לספטמבר־אוקטובר קיבלתי בחודש מאי, מיד לאחר שפרסמתי במקור ראשון כתבה על סיפורו של מאבק המודיעין הישראלי בתוכנית הגרעין של איראן. נתי המג"ד, שאותו כבר הכרתי היטב אחרי יותר מארבעה חודשי מילואים בצו 8, ביקש ממני את הכתבה, ובתמורה ביקשתי אני לדעת מה התוכניות. "15.9", הייתה תשובתו של נתי. מבט חטוף בלוח השנה הספיק לי כדי להבין מה המשמעות של התשובה הזו. "כלומר ראש השנה ויום כיפור בצה"ל? נהיה חזקים", כתבתי לנתי, והוא מצידו ענה: "עד אז… אלוקים גדול. כיפור בצה"ל עוד לא יצא לי לעשות". אך גם כאשר התשובה של נתי הפכה לסופית, סמוך הרבה יותר לתחילת הסבב, וקיבלנו הודעה רשמית על התאריך, התברר שאי־הוודאות נותרה שם המשחק.
מערכה שנייה: לבנון או יהודה ושומרון?
את הסבב הראשון עשינו באזור הצפון, במה שכונה אז בצה"ל "קרב הגנה". לקראת הסבב השני התברר לנו שהמשימה שצה"ל מייעד לנו הפעם היא תפיסת קו באזור העיר טולכרם וקו התפר. אבל בצה"ל כמו בצה"ל, שום דבר לא סופי. בתחילת אוגוסט, במהלך יומיים מילואים שהוקדשו לעיבוד חוויות הסבב הראשון והכנה לסבב השני, הסביר לנו המג"ד ששום דבר לא סופי, אבל זה לא נורא; אנחנו ערוכים היטב גם לקו לחימה בצפון וגם לתעסוקה מבצעית באיו"ש, אז בעצם זה בכלל לא משנה. למעשה, רק כשלושה שבועות לפני תחילת התעסוקה הגיעה התשובה: אנחנו לטולכרם. לכאורה סוף הסיפור; ובכן, זו הייתה רק ההתחלה.
האימון לקראת העלייה לקו, המוכר כל כך למילואימניקים שבין קוראינו, היה הפעם יעיל במיוחד. התייצבנו בבוקר יום שני בבא"פ (בסיס אימונים פיקודי) בלכיש. המטווחים, השיעורים והתרגולים כווצו ליומיים, ונדמה היה שהמערכת כולה מגויסת לעשות הכול יעיל וזריז. אך בעוד אנחנו מתאמנים, החלו להגיע ביום שלישי הידיעות על מתקפת הביפרים בלבנון. אחרי גל ההתפעלות, התחלנו לשאול: מה זה אומר עלינו? האם נעלה למחרת לקו בטולכרם כמתוכנן, או שאולי התוכניות ישתנו? מענה לא קיבלנו. המתקפה הפנטסטית והשלכותיה היו נושא השיחה היחיד כמעט גם בערב הגדוד, שנערך כנהוג באווירה טובה, ועם שפע בשר "על האש". ואולם גם המג"ד בנאומו הקצר לא ידע לפוגג את הערפל.
בוקר יום רביעי התחיל כמו כל בוקר של עלייה לקו מילואים. המפקדים יצאו מוקדם מאוד כדי להתחיל בחפיפה מהר ככל האפשר, ואנחנו החיילים נותרנו לסיים את הניקיונות והקיפולים. אני וחבר נוסף, עופר, הוצבנו לשמירה, ויצאנו כמעט אחרונים מבא"פ לכיש לכיוון המוצב שאליו נדרשנו להגיע. בעוד המפקדים שלנו בעיצומה של החפיפה, אנחנו בדרך, וראשוני החיילים שסיימו בבא"פ מוקדם מאיתנו כבר מגיעים למוצב – הגיעה שיחת הטלפון. על הקו אחד המפקדים במחלקה, ובפיו הפקודה: שינוי משימה. אל תגיעו למוצב, היעד השתנה. סעו לימ"ח שבצפון. "הוא עובד עלינו?" שאלתי את עופר, אך הוא כבר הסתכל בוואטסאפ וראה את ההודעה שהמ"מ יאיר שלח לכל חיילי המחלקה. אף שידענו שהודעה כזו עשויה להגיע, ההלם היה עצום. זיכרונות הסתיו הקודם בגבול הצפון התחילו לחזור לראשים של כולנו. מיד אחרי שיחות הטלפון לבנות הזוג, הזדרזנו לבדוק את מזג האוויר הצפוי בימים הקרובים בגליל המערבי.
כשהגענו לימ"ח כולם דיברו על החזרה לאחור כמעט שנה במנהרת הזמן. אני מצידי הרגשתי שאני חוזר 18 שנה אחורה, ליום שבו גויסתי למלחמת לבנון השנייה. תכונה מתוחה, זיווד מהיר של הכלים, השלמה מהירה של פערים לוגיסטיים ושיבוץ קרבי של צוותים לקראת יציאה, בפעם השנייה בתוך שנה, למלחמה. הפקודה הייתה להכין את הכלים ולהיערך לתנועה, אך שעת יציאה לא ניתנה. בתוך זמן לא רב היה ברור שבלילה הזה נישן בימ"ח, והיציאה תהיה לכל המוקדם למחרת, אך גם בוקר חמישי לא הביא בכנפיו בשורות. בצהריים נראה היה שפקודת הדילוג צפונה אכן הגיעה, אך המובילים שאמורים היו להגיע בעקבותיה ולסייע בשינוע הכלים לא נראו באופק. נערכנו ללילה נוסף של לינה בימ"ח, בסיס שכלל לא ערוך לשהייה ממושכת של חיילים רבים כל כך.
בינתיים התחילו להגיע אלינו השמועות על המתרחש בקו בטולכרם. החיילים שהיינו אמורים להחליף שם, וכבר היו משוכנעים שאת ארוחת הערב של יום רביעי הם יאכלו עם האישה והילדים, לא קיבלו בשמחה את שינוי התוכניות הפתאומי. לא הם ובטח שלא משפחותיהם, כאשר הערפל שאופף אותנו אופף במקביל גם אותם. והנה, ביום שישי בבוקר הגיעה הבשורה: יוצאים בצהריים לשבת הביתה, וביום ראשון חוזרים לתוכנית המקורית – עלייה לקו בטולכרם. רק עם כוכבית קטנטנה: כוננות הקפצה מיידית. כל אחד מאיתנו חייב להיות זמין במשך כל השבת, ולהיות מסוגל להגיע בתוך שלוש שעות מרגע ההקפצה עד לימ"ח שבצפון.
ההצדקות הנכונות להתנדבות למילואים לא ייתנו מענה לאתגרי הזוגיות. הן גם לא יחפו על הנזק שנגרם לאווירה הביתית, ולא יעלימו את המחירים שמשלמים הילדים
ההודעה על חופשת השבת הבלתי מתוכננת שימחה את כולנו. בשעת צהריים כבר יצאנו לדרך, תוך שאנחנו עדיין לא יודעים היכן נסיים את השבת. השבת עברה בשמחה על אף המתח. אחר הצהריים, לקראת ההליכה עם הילדים ללימוד "אבות ובנים", כבר אמרתי לאיה אשתי שנראה שהצלחנו להשלים את השבת בבית. עשר דקות אחרי שהתיישבנו ללמוד, הגיעה שיחת הטלפון. על הקו יניב, החבר הוותיק והמפקד: "הוקפצנו, יש לך שלוש שעות להגיע לימ"ח". ריצה הביתה, התארגנות זריזה, עלייה על מדים תוך כדי שיחות טלפון לחברים שצריך לאסוף בדרך, ובתוך רבע שעה אני כבר על הרכב, בנסיעה צפונה. אך אז, 40 דקות אחרי ההקפצה, הגיעה ההודעה בקבוצה: חזל"ש. תחזרו הביתה ותגיעו מחר בבוקר לקו בטולכרם.
מערכה שלישית: עד מתי?
לקראת פתיחת הסבב קיבלנו את התאריכים הסופיים, ולפיהם היינו אמורים לסיים את הקו עצמו בערב הושענא־רבה, ולהשתחרר אחרי עוד כמה ימי רענון בבית. אך העובדה שהגדוד שהחלפנו ירד מהקו באיחור של ארבעה ימים, הבהירה לנו שתאריך הסיום הוא רק המלצה. ככל שנקפו הימים והמצב בצפון התחמם, לא יכולנו שלא לתהות איך כל זה ישפיע עלינו. ואכן, במהלך עשרת ימי תשובה הגיעה ההודעה: המילואים יתארכו (לפחות) בשבועיים. בתוך שעתיים התבהרה התמונה. התברר שהגדוד שאמור היה להחליף אותנו בקו, היה חלק מגל הגיוס הגדול למבצע "חיצי הצפון" סביב ראש השנה. מפקדי הגדוד שלנו, שפחדו (בצדק) שהארכה של הסבב בדקה התשעים תשפיע עלינו לא לטובה, פנו לדרגים שמעליהם מבעוד מועד, וביקשו שההחלטה על המועד החדש של תום הקו שלנו תתקבל מוקדם ככל האפשר. למרות זאת, כמי שכבר ראו איך החלפה יכולה להתבטל ברגע האחרון, המתח נותר באוויר גם אחרי שקיבלנו תאריך סיום רשמי חדש, 16 יום אחרי זה המקורי.
כשמפקד הסוללה שעימה שהינו במוצב דיבר לפני הקידוש בשבת על "שבת אחרונה בקו", החיילים שלו קראו לעברו ספק בצחוק ספק ברצינות, "זהירות, אל תעשה לנו נאחס". לא נרגענו אפילו כאשר המחליפים שלנו הגיעו למוצב. רק כאשר עלינו לרכב ויצאנו הביתה, נשמנו לרווחה. זהו, אי הוודאות הגיעה (נכון לעכשיו) לקיצה, וכעת נותר רק להמתין ולגלות מתי יגיע הסבב הבא.
מתי לשבור את הצום
ההבנה שאת רוב חגי תשרי אעשה השנה בצבא, החלה לחלחל אצלי כבר במאי. בהתחלה הדחקתי, אך ככל שהתקרב המועד, ההדחקה הפכה למשימה בלתי אפשרית. כשיאיר, המ"מ שלנו, התקשר שבועיים וחצי לפני הגיוס, הוא כבר ביקש במפורש להעביר לו את הבקשות ליציאות עוד לפני המילואים כדי שאפשר יהיה לנסות להתחשב בהן, אבל גם הבהיר שכל אחד יוכל לצאת בחג אחד בלבד.
וכך, עוד לפני שסבב ב' התחיל, מצאתי את עצמי נדרש לחשוב עם אשתי על שאלות שמעולם לא חשבתי שאתחבט בהן: באיזה חג לבקש לצאת הביתה ומתי להישאר בצבא? מתי חשוב יותר להיות עם הילדים בתפילה – בראש השנה או ביום הכיפורים? איזה חג משמעותי יותר משפחתית, ראש השנה או החג הראשון של סוכות? מי יבנה את הסוכה וירכוש את ארבעת המינים? ומה יעשו בבית בלעדיי בחול המועד? בסופו של דבר, אחרי לבטים משמעותיים הגענו להכרעה. בעיקר בגלל העובדה שראש השנה יצא השנה ארוך במיוחד, רצף של שני ימי חג ושבת, ביקשתי לצאת לראש השנה, תוך הבנה שאת יום הכיפורים ואת רוב ימי סוכות אעשה במדים.
ראש השנה בבית היה כמעט רגיל. כמעט, משום שבניגוד לחג רגיל, לחג הזה הגעתי במידה רבה כאורח. לא השתתפתי בהכנות הטכניות, ואפילו לא בהחלטה היכן ועם מי נאכל כל סעודה. וגם משום שממש באותם ימים, לאחר חיסול נסראללה, נפתח מבצע "חיצי הצפון", ובערב ראש השנה, רגע לפני הנסיעה הביתה, קיבלנו הנחיה להיות זמינים להקפצה במשך כל ימי החג. החשש מהקפצה היה ממשי וליווה כצל את כל ימי החג, לצד השמחה על השהות בבית.
יום הכיפורים כבר היה סיפור אחר. את חשבון הנפש ואווירת הסליחה החליפו בירורים הלכתיים באילו מקרים יש לשבור את הצום, ומהם המצבים שבהם הפתרון הוא אכילה או שתייה לשיעורין. זמן קצר לפני כניסת החג הגיעו למוצב חמישה בני ישיבות הסדר שלא היו באותו זמן בשירות פעיל, והתנדבו לסייע לנו לחזק את המניין הדחוק. כמי שהיה שותף בעבר לארגון מנייני יום כיפור בקיבוץ בצפון, התחושה הייתה משונה מעט, אך כולנו חייבים להם תודה גדולה. בזכותם עברו עלינו התפילות בשלווה, בלי הדאגה המתמדת לגורלו של המניין. עם כניסת היום הקדוש התברר שמניין אמנם יש לנו ברווח, אולם הקושי יהיה גיוס בעלי תפילה, וכך מצאתי את עצמי עובר לפני התיבה בתפילת כל נדרי. אף שעיקרו של הנוסח הוא משפטי, התרת נדרים, המסורת והסיטואציה נתנו לרגע הזה נופך מיוחד. תחושת כובד האחריות הייתה נוכחת עד כדי כך שכאשר פתחתי במילים "על דעת המקום", עלו לי דמעות בעיניים.
דמעות בזווית העין ליוו גם את כניסתו של חג הסוכות. שלושה ימים לפני החג יצאתי הביתה, ל־48 שעות. סייעתי לסיים את בניית הסוכה, רכשתי ארבעת המינים לכל בני הבית, ואפילו הספקתי להשתתף ביום כיף לבני משפחות מילואימניקים שנערך בלונה־פארק בתל־אביב. המחיר היה חזרה למוצב בערב החג. מלווה בקצת אוכל ביתי (איה רצתה לשלוח איתי סעודות מלאות, אבל הרגשתי לא נעים לשבת עם החברים ולסעוד את ליבי באוכל מהבית), עשיתי את הדרך חזרה למוצב. בכניסה לסוכה בליל החג, אחד הרגעים השמחים בשנה, הוצפתי געגועים. לאיה, לילדים, לסוכה הקטנה והחמודה שלנו, לאווירת הבית ולנורמליות החגיגית שהלכה לנו לאיבוד לפני שנה ומאז לא שבה.
על המשמעות
מן הסתם לא תיפלו מהכיסא לשמוע שלא כל המילואימניקים כובשים כפרי חיזבאללה בלבנון או מטהרים קיני מחבלים ברצועת עזה. גם בין הקרביים כמוני (ונניח בצד לרגע את סוגיית המילואים הלא־קרביים במלחמה, ואת השאלה האם מערך המילואים הלא־קרבי מנוהל באופן מיטבי), יש רבים שמבצעים משימות מבצעיות, סיזיפיות, שוחקות, ולא נעים לומר – מאוד משעממות. אחרי 3־4 משמרות לילה רצופות בעמדת פילבוקס הצופה אל הפאתים המערביים של טולכרם, או בסיור שתפקידו למנוע הסתננות מחבלים מהעיר הפלסטינית העוינת לכביש 6, הנמצא רק כמה עשרות מטרים מהגדר – קל לשכוח למה בעצם אנחנו כאן, לאבד את תחושת המשמעות וליפול להלך רוח דיכאוני, כזה שתוהה בעצם לשם מה; מדוע צריך את כל זה?
נכון, זה לא היה קל גם בסדיר, ובטח לא לאורך שנות המילואים. אבל בסדיר לא חיכו לנו חיים עמוסים ומלאי משמעות בבית ובעבודה, ובתעסוקות המבצעיות לאורך השנים היה גם הממד הנחמד: הפגישה עם החברים, שבירת השגרה, והידיעה הברורה שכמה קשה שזה לא יהיה – זה מתחיל ותכף נגמר. הפעם השמירה על המורל, שקשורה בטבורה בתחושת החשיבות והמשמעותיות של המשימה, הייתה קשה במיוחד. אחת המשימות המרכזיות שלנו הייתה מניעת חדירה של מחבלים לשטח ישראל דרך מכשול התפר. חלק ניכר מהמאמצים המבצעיים הוקדשו ללכידת מסתננים, מתוך הנחה שכל מסתנן הוא מחבל בפוטנציה. בכל יום תפסו חיילי הגדוד לא מעט מסתננים בגזרות השונות, כאשר הגדוד כולו משקיע בכך מאמצים פיזיים ומנטליים לא מבוטלים. מארבים, תצפיות, פעולות יזומות ומרדפים הם רק חלק מהדרכים שבהן בוצעה המשימה.
אך על אף האנרגיה הרבה שהושקעה, והתוצאות המרשימות, כמעט כל המסתננים שוחררו בחזרה לשטחי הרשות הפלסטינית בתוך שעות ספורות. הבודדים שהועברו לחקירה היו כאלה שהופיעו ברשימות כדרושים לחקירה, או מי שעל גופם נמצא נשק קר או חם. כל היתר חזרו לביתם, ולמחרת ניסו להסתנן לישראל פעם נוספת. מסתננים ילדים, שאותם נאסר לעכב אפילו שעות ספורות והוחזרו לשטח הרשות מיד, ניסו שוב להסתנן ממש באותו יום. בתנאים כאלה, וכאשר חלק גדול מהפעילות שוחק וסיזיפי, קשה עד בלתי אפשרי לשמור את תחושת המשמעות של הכוחות הפועלים בשטח. כולנו מבינים בשכלנו עד כמה המשימה שלנו חשובה ונחוצה, השאלה היא אם אנחנו גם מרגישים ככה, וכאן השחיקה נותנת את אותותיה. וכאשר תחושת המשמעות צונחת, המורל צונח איתה באורח בלתי נמנע.
החוזה הופר
"אתה יודע מה הבעיה שלנו", אמרתי לעופר במהלך סיור לילי ארוך, אחרי שקיבלנו את ההודעה על הארכת המילואים בשבועיים, "שאנחנו מרגישים שהחוזה המשולש שבין המדינה ובינינו המילואימניקים, ובין המדינה ובין המשפחות ומקומות העבודה שלנו – הופר ונדרס".
בעשורים הראשונים של המדינה נהוג היה לומר שהגבר הישראלי הוא חייל שנמצא בחופשה עשרה וחצי חודשים בשנה. שירות המילואים היה אחד הרכיבים המכוננים של הישראליות באותן שנים, והדבר קיבל ביטוי בשלל אופנים – בחיי הכלכלה, בתודעה הציבורית וגם בתרבות הפופולרית. אנחנו, לעומת זאת, נישאנו, הקמנו משפחות, הבאנו ילדים לעולם ומצאנו עבודה לפי חוזה אחר לגמרי. אנחנו לא אנשי קבע ולא בחרנו לחיות חיי צבא. החוזה שלנו כלל אמנם הפרעות קלות מדי פעם לשגרה, אבל הוא מעולם לא היה אמור לכלול שירות מילואים של ארבעה חודשים רצופים, אפילו לא של חודשיים.
אני לא זוכר מה בדיוק ענה לי עופר ומה השבתי לו, אני כן זוכר ששנינו הבנו היטב שהחוזה הזה לא הופר סתם. עם ישראל זקוק לנו באמת, והעורף הביתי והתעסוקתי שלנו נתן את הסכמתו ליציאה למילואים הממושכים הללו, מתוך הכרה בכך שאנחנו בתקופה שונה ומיוחדת. ולמרות זאת, החוזה הופר ואיתו האיזון הדק והשברירי שבו התנהלו חיינו. ההצדקות הבלתי ניתנות להפרכה להתנדבות למילואים, לא ייתנו מענה לאתגרי הזוגיות. הן גם לא יחפו על הנזק שנגרם לאווירה הביתית, ולא יעלימו את המחירים הכבדים שמשלמים הילדים שלנו.
כאשר נפגשנו לערב מחלקה שבוע לאחר סיום הקו, ביום האחרון של ימי ההתרעננות, שוחחנו על כך ותחושות דומות עלו מצד רבים מהחברים. אגב, גם מקומות העבודה לא חיכו לכולם בשקט, ויש מי שכבר נרמז לו שיתחיל לחפש עבודה חדשה. האם זה הוגן? לא. אבל האם אי אפשר להבין לליבו של מעסיק שכבר לא יכול לעמוד באתגר שמציב בפניו שירות מילואים כה ממושך של עובד, עם אופק מעורפל?
נכון, חלק מהחוזה המילואימניקי הוא להתייצב בכל רגע שנידרש לכך, תמיד, ולא משנה אם באותו רגע אנחנו בעבודה, בחג עם המשפחה, בחופשה באילת או אפילו בחו"ל. ניקח את עצמנו מאיפה שאנחנו, מהר ככל האפשר, ונתייצב בימ"ח נכונים לכל משימה. אלא שככל שהמלחמה מתמשכת והגבול בין השגרה לחירום מיטשטש, גם היכולת להשתמש בסעיף הזה נשחקת. אם זה לא היה ברור עד כה, כוחות המילואים הם אולי לא משאב מתכלה, אבל הם בהחלט משאב נשחק, ומי שלא יביא זאת בחשבון היום, עלול למצוא את עצמו מול שוקת שבורה יותר מהר משנדמה לו.
