לפני שש שנים וחצי, אחד מבניי, אז תלמיד תיכון, היה לקראת סיום שביל ישראל. הוא לא עשה אותו לבד, אלא דרך הישיבה התיכונית בלוד, שמפעילה פרויקט נפלא: במהלך שנתיים־שלוש, התיכוניסטים יוצאים למקטעים של השביל. הם גומאים קילומטרים רבים, מכירים את נופי הארץ ואת טרשיה דרך העיניים והרגליים, מרגישים את הטופוגרפיה בגוף, לומדים היסטוריה ומורשת, ועל הדרך מאתגרים את קצה היכולת הפיזית והחברתית.
בימי האביב ההם, החבורה עשתה את אחד המקטעים האחרונים בהרי אילת. היה זה חודש אייר, וכדרכה של עונת מעבר הפכפכה ירדו גשמים בערבה. הדאגה הייתה רבה. לא ידענו איפה בדיוק החבר'ה נמצאים, וגם קליטה לא ממש הייתה. כבישים נסגרו בשל שיטפונות, ופחדנו שהם בסכנה. באותן שעות התחילו לטפטף שמועות על אסון נורא שקרה לקבוצת מטיילים ממכינה קדם־צבאית. היינו מתוחים מאוד, אבל ידענו שהישיבה מתאמת את הטיולים עם חדר המצב של משרד החינוך, ושאפשר לסמוך על הצוות. כאשר חזרה הקליטה והמדריכים הבינו מה קרה בינתיים, הם יצרו איתנו קשר והרגיעו שהשיטפונות רחוקים מהם. את הדרך חזרה עשו התלמידים במטוס, כי הדרכים היו חסומות.
הילדים שלנו אומנם כלל לא היו בסכנה, אבל זה היה יכול לקרות גם להם. גם ההרוגים בנחל צפית סמכו על המבוגרים. עשרה צעירים באביב חייהם, שנרשמו למכינה קדם־צבאית כדי להעמיק עוד את הקשר שלהם לעם ישראל ולמדינתו, יצאו לטיול גיבוש. ההורים התריעו, היו חניכים שחששו, אבל ראשי המכינה קבעו שיוצאים. עשרת הצעירים קיפחו את חייהם בגלל מבוגרים שלא עשו את המוטל עליהם, לא בדקו כמו שצריך, לא חשבו שהם עלולים לטעות, והמשיכו בשלהם למרות כל התמרורים האדומים.
תמונות ההרוגים באסון צבטו את הלב, הסיפורים לא נתנו מנוחה, ומה שהכאיב יותר מכול הייתה תגובת המבוגרים האחראים לטיול. הם הביעו צער על מות הילדים, אבל לא לקחו אחריות. הורי ההרוגים נאלצו להתמודד לא רק עם אובדן הילדים, אלא עם ההתנערות המתמיהה והמכעיסה, ההפוכה כל־כך ממה שמכינה מבקשת לחנך.
השבוע הוכרע דינם של ראש המכינה דאז יובל כאהן ושל מדריך המכינה אביב ברדיצ'ב. בית המשפט הרשיע אותם בגרימת מותם של כל העשרה ברשלנות. ההורים חשבו שזו הכרעה מקילה, ושהשניים צריכים להיות מורשעים בהמתה בקלות דעת. מדובר באנשים שהספיקו לעשות בחייהם הרבה טוב, אבל ברגע האמת הם לא עשו את המוטל עליהם וגרמו לאסון הנורא לקרות. במשפט נפרסו שיטות הפעולה של המכינה, שהלכה על הקצה מבחינה בטיחותית. במקביל למשפט ישבה על המדוכה ועדה ממשלתית שבדקה כיצד אפשר למנוע אסונות כאלה במכינות. חברי הוועדה, שהגישו את הדו"ח שלהם לפני שנה וחצי, אמרו שפגשו תרבות שלימה של רשלנות ושל אי לקיחת אחריות.
האסון יתום
בתוך ים המלל שאנחנו חיים בתוכו, מתחדשים לנו בכל יום מושגים טכנולוגיים, מילות סלנג עכשווי, ואפילו מילים שיוצאות מהמכבסה. בין כל אלה נדמה שנעלם מושג אחד: אחריות. אנשים יכולים להביע אמפתיה למצב קשה, להזדהות עם הכאב, אפילו לשלוח זר פרחים. אבל נטילת אחריות? עד כאן. להצהרה כזו יכולות להיות השלכות. אולי ציבוריות, אולי מקצועיות, אולי פליליות. להתפטר? הצחקתם. מקסימום לעבור תפקיד. זכורה ההתבטאות של יו"ר הכנסת אמיר אוחנה, השר לביטחון פנים בעת אסון מירון: "אחריות אין פירושה אשמה".
העולם היהודי מחנך לאחריות מגיל קטן. כבר בראשית גיל ההתבגרות, היהדות מעבירה את האחריות לכתפיהם הצרות של הילדים ומניחה עליהם עול מצוות. ההורים מכריזים "ברוך שפטרני", וכובד המשקל עובר אט־אט לנער ולנערה הצעירים. הם לומדים שהמעשים שלהם יכולים לשנות ולהשפיע על עצמם, על עמם ואפילו על העולם.
אנחנו מחנכים את הילדים לאחריות ומצפים שהם יגדלו לתוכה, אבל הדוגמה שהם מקבלים מעולם המבוגרים היא לא משהו. כשאנשים כושלים, כשהתיאוריה שלהם קורסת, כשמישהו נהרג – אין אחראי, הקטסטרופה יתומה. אחריות משמעה לומר טעיתי ולבקש סליחה, לסמן את נקודת הכשל, ולסייע בהפקת לקחים עבור המקרים הבאים. אחריות היא לרדת מהבמה, אם צריך.
אחריות משמעה לומר טעיתי ולבקש סליחה, לסמן את נקודת הכשל, ולסייע בהפקת לקחים. אחריות היא לרדת מהבמה, אם צריך
אולי אילו היינו דורשים בתוקף את לקיחת האחריות באסונות האזרחיים הגדולים ההם, אסון נחל צפית ואסון מירון, לו היינו מתעקשים שהאחראים ילכו הביתה ושתיעשה בדיקה נוקבת ומקיפה עם הטלת אחריות וכן, גם אשמה, אילו לא היינו משאירים את כל זה רק למשפחות הנפגעים – אולי גם במערכת הצבאית והפוליטית מישהו היה לומד שיום אחד הוא עלול להידרש לתת דין וחשבון על המעשים וההחלטות שלו. אולי משהו היה משתנה מ"סמוך" ו"עזוב אותך", ל"בוא נבדוק טוב יותר". אולי אנשים במערך המודיעין היו מציפים התרעות, אולי מישהו היה מטיל ספק באמונות המוצקות שלו, אולי מישהו במערכת הפוליטית היה דורש תשובות. אולי לא היינו מגיעים למקום שבו אנחנו נמצאים היום.
ומילה נוספת על עולם המכינות: זהו עולם מגוון של מוסדות שפוגשים את בני הנוער בשנה קריטית להתפתחות ולזהות שלהם. אלה מוסדות ערכיים שפועלים טוב, ואחוזי הפיקוד בקרב בוגריהם גבוה. המכינות מתקיימות בתוך קפל קרקע, מקום נסתר שאין עליו די פיקוח. החופש הזה מייצר אפשרות ליצוק את התוכן הייחודי של כל מכינה, וגם גמישות, יצירתיות והצמחה של יוזמות. מנגד זהו מרחב שמאפשר תרבות של בלגן, של יהיה בסדר ושל כמעט אסונות. כאימא לשני בוגרי מכינות אני חושבת שזה הזמן להרכין את הראש בפני הבטוח. לא רק לחנך לאחריות, אלא גם להוות דוגמה לכך. הדור הבא חייב ללמוד להתנהל אחרת. והלימוד הטוב ביותר, כידוע לכל אנשי החינוך מאז ומעולם, מתחיל בדוגמה אישית.
Ofralax@gmail.com
