קשה ללכת ברחוב או לגלול פיד של רשת חברתית בלי לשמוע את מילות הפזמון שהכתיב הרב שלום ארוש לזמר יאיר אליצור (אלייצור): "ה' יתברך תמיד אוהב אותי / ותמיד יהיה לי רק טוב". ובלתי אפשרי לא להמשיך אותן בעצמך (במקרה הטוב – בראש): "ועוד יותר טוב / ועוד יותר טוב".
המנעד המוזיקלי של שירי "חרבות ברזל" נע עד לא מזמן בין הלם הכאב המשתק לתקווה עתידית מהוססת. שיר הנושא של תחילת המלחמה היה "לצאת מדיכאון" של יגל אושרי, שסיפר על השעות החשוכות של הלילה שכוכב קטן מאיר בהן ומבטיח שעוד יבואו ימים טובים. ואז "מולדת" של חנן בן־ארי תיאר איך "אין אמת ואין שלום / אין גם צדק / רק סדק". ואפילו ישי ריבו, ב"פורחים לשובם", יכול היה רק לבקש "שכל הדמעות, הכאב / ששרפו את הלב / יצמיחו עולם". זו המידה המקסימלית של האופטימיות שהרשינו לעצמנו.
ואז בא אלייצור. ועם שיר אחד שינה ללא הכר את פס הקול המוזיקלי שלנו. זה טוויסט מוזר, פתאומי, שלא כל כך הולם את המציאות בשטח (נכון לזמן כתיבת הטור, החטופים עוד נמצאים בעזה ואנחנו סופגים אבדות בשתי החזיתות), ולמען האמת הוא קצת מטריד.
טור סאטירי של קישון מתייחס להבדלים בין התקשורת הישראלית למצרית. המצרים, לפי קישון, חיים בגן עדן. למטוסים שלהם שליטה בלעדית בשמיים; הטנקים שלהם נמצאים תדיר כפסע מלכבוש את תל־אביב. רק אחת לכמה שנים הם מתעוררים מבולבלים, כשהצבא הישראלי ניצב על פתח ביתם 101 קילומטר מקהיר, אבל למחרת, כשהם פותחים את הרדיו, הם מנצחים פעם נוספת וממשיכים לחייך, עד המלחמה הבאה. אצלנו, לעומת זאת, משרדי הממשלה קורסים, הגנרלים מושחתים, הציוד הצבאי קלוקל. רק אחת לזמן נאלצים השדרנים לעדכן שכבשנו תוך שבוע את סוריה ומצרים, ומיד אחר כך חוזרים להתריע בזעקות שבר על חורבננו הקרב. קישון חותם את התיאור בהבעת קנאה ביחס למצרים. אולי זה משתלם, לחגוג כל החיים, ורק אחת לתקופה להתפכח.
אחת האמונות הרווחות כיום היא ש"מחשבה מייצרת מציאות". הרבה יותר מן האמונה שאחרי המעשים הולכות המחשבות. לכן במקום להישיר מבט אל המציאות, נדמיין שהיא אינה קיימת
במבט ראשון זיהיתי במילים של אלייצור בדיוק את התנועה הזאת, שהולכת וגוברת במרחבים מסוימים: בתוכניות הדגל של ערוץ 14; בדיבור על "ניצחון מוחלט"; בשם "מלחמת התקומה" שראש הממשלה מנסה להצמיד למלחמה הנוכחית. תנועה שמבקשת לומר: אם המציאות קשה, אפשר להתנתק ממנה. לעבור למציאות אלטרנטיבית שבה הכול באמת טוב. בשיחות עם בני נוער גיליתי שאחת האמונות הרווחות כיום היא ש"מחשבה מייצרת מציאות". הרבה יותר מן האמונה היהודית המקובלת, שאחרי המעשים הולכות המחשבות. לכן במקום להישיר מבט אל המציאות, נדמיין שהיא אינה קיימת.
רב אחד הקשה על השיר מדברי החזון איש, שכותב שאין שום סיבה לחשוב שהסיפור שלנו ייגמר תמיד בטוב. העתיד אינו מוכרע, ואין איתנו נביא שיודע להגיד אם רצון ה' הוא שננצח או שחלילה נספוג עוד מכות קשות מן האויב. באיזו זכות, אפוא, יכול אלייצור להבטיח שתמיד יהיה לנו רק טוב?
אלייצור הוא חביבו של המדור. זה כבר טור שלישי שמוקדש ליצירתו. לכן נתעכב על כך שלפני שנה בדיוק הוא הוציא שיר פחות מוכר, בסגנון מעט שונה. "אין נחמה" שמו (בריאיון עמו, אלייצור קשר בין שתי היצירות). ובניגוד לשירי המלחמה האחרים, בו באמת אין נחמה. "כל הרחובות ריקים, לא סתם שכולם שותקים / שקר ועזות פנים לחפש את המילים / שייתנו למישהו או למישהי תשובה". כך הוא נפתח, וממשיך לתאר איך "ילדיך תועים בחושך בלעדיך / ובטח בלילות אתה בוכה / עם כל הילדים וילדות / אבות ואמהות".
השיר החדש של אלייצור הוא פנטזיה. אך בניגוד לגרסת הקאבר הפופולרית של ששון שאולוב, זו פנטזיה מודעת לעצמה. קראו את המילים של הבתים, שקצת קשה לשמוע אותן בין הפזמונים. הוא מדבר שם על ביזיון ועל משבר ורווקות ועל תפילות שעדיין אינן נענות. האופטימיות שלו בוקעת כמו תפילה נואשת, כמו קינה, מתוך מבט מפוכח במציאות שאין בה נחמה. בהופעה חיה עם הרב שלום ארוש, דווקא בשיאו של הפזמון רואים אותו מוחה דמעה. כואב את הפער המוחלט, את החלל הפנוי האינסופי, בין ים הכאב הזה לבין הטוב שעוד יבוא. הוא חייב מתישהו לבוא.
