הסופר סי־אס לואיס אמר פעם שאנשים מדברים על אבינו שבשמיים, ובעצם חושבים על סבֵנו שבשמיים: הם רוצים א־לוהים שרק מחלק סוכריות, ולא דורש, מְצווה ומעניש. באופן מפתיע, שני הקצוות של הסקאלה הדתית שותפים לנטייה הזו, ומדגישים רק את הפינוקים שהדת מחלקת. הכי חסידיים שרים: "תמיד יהיה לי רק טוב, ועוד יותר טוב"; הכי רציונליים שומרים מצוות רק משום שהן מועילות ומתגמלות, כמו שאמר פרופ' שלום צדיק לרב סתיו בעיתון הזה. אלו ואלו ממצים את הדת בהטבות שהיא מעניקה, ונחלקים רק בשאלה האם כדי לזכות בשובר לחיים טובים די באמונה או שדי במצוות.
חיי תורה ומצוות אכן מביאים בדרך כלל לאדם הרבה טוב: "וַיְצַוֵּנוּ ה' לַעֲשׂוֹת אֶת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה לְיִרְאָה אֶת ה' אֱ־לֹהֵינוּ לְטוֹב לָנוּ כָּל הַיָּמִים לְחַיֹּתֵנוּ כְּהַיּוֹם הַזֶּה". בכל העולם, דתיים הם בממוצע מאושרים יותר. מחקר בינלאומי גדול של מכון פּיו מצא ש־36 אחוזים מהדתיים בעולם מאושרים מאוד, בהשוואה ל־25 אחוזים מאלו שאינם דתיים. דתיים גם חיים יותר: מחקר של לורה ואלאס מאוהיו גילה שתוחלת החיים של דתיים גבוהה בממוצע ב־3.8 שנים לפחות.
אתאיסטים מתוחכמים מציגים היום את כפירתם כאיזה קורבן אישי נשגב, עקידה על מזבח האין־א־לוהים: הם מוכנים לסבול חיים קשים יותר למען האמת שלהם. אך צריך לדעת שההנמקה הזו היא חדשה יחסית. לפני 200 שנה כופרים האמינו שהדת מביאה אומללות, והמליצו לנטוש אותה למען האושר האישי. רק בעשורים האחרונים גילו החוקרים להפתעתם שההפך הוא הנכון.
כל זה אמת ויציב כל עוד מתארים את האושר כתוצר לוואי של חיי האמונה – אך לא כמוקד שלהם. השיר של יאיר אליצור (אלייצור), "תמיד אוהב אותי", הוא שיר חמוד ומקפיץ, וגם אני נהנה מדי פעם לשמוע את הביצועים השונים שלו. עברה עלינו שנה קשה, וכולנו צריכים עידוד. אם השיר הזה עושה לנו טוב – למה לא, גם אם המילים קצת משונות מבחינה תיאולוגית. ובכל זאת, אני לא מתאפק מלציין שהשיר הזה אינו תפילה נוגעת ללב, אלא קביעת עובדה שגויה. אין בו תחינה לה', אלא הצהרה נחרצת. הוא לא מתנה את הטוב העתידי בהתנהגות שלנו, הוא לא דורש מאיתנו להיות צדיקים, אלא קובע שתמיד יהיה עוד יותר טוב, ויהיו פרנסה ועשירוּת ובריאות ואבטיח. קשה לי להאמין שאפשר לבסס חיי אמונה על ההנחה הזו, שלמרבה הצער אינה נכונה. לא תמיד יהיה עוד יותר טוב.
הטענה הרציונלית של פרופ' צדיק הרבה יותר רדיקלית, והרבה יותר רחוקה מהעולם הדתי: הוא דווקא מכיר בכך שהאושר והסיפוק תלויים בשמירת מצוות, אך סבור שאפשר להגיע לתוצאה הרצויה הזו גם בלי אמונה בה'. הטענה הזו עוקרת את המצוות מתחום הדת, ומעבירה אותן לתחום הספורט, כאילו היו רק חדר כושר לנפש. מעבר לכל הסתייגות אחרת, קשה להאמין שזה יכול לעבוד: כמעט אף אחד לא יצליח לשמור מצוות בלי אמונה בא־לוהים. סבי ז"ל אמר פעם שיש לו יתרון אחד על אחותו, שהייתה מעשנת כבדה כמוהו: בזכות שמירת השבת יש לו בכל שבוע 25 שעות בלי סיגריות. אך אם סבא ראובן הצליח בכל שבת להתרחק מסיגריות למשך יממה שלמה, למה לא התנזר מעישון גם בכל יום שלישי? העובדה היא שרק צו ה' המוחלט בלם את תשוקתו לסיגריות. רובנו חווים זאת עם הסמארטפונים שלנו. יממה שלמה בלי הטלפון והאינטרנט מביאה לנו עונג שבת עילאי, אבל אין שום סיכוי שנצליח לשחזר זאת בימי רביעי.
לפני 200 שנה כופרים האמינו שהדת מביאה אומללות, והמליצו לנטוש אותה למען האושר האישי. רק בעשורים האחרונים גילו החוקרים להפתעתם שההפך הוא הנכון
לא בגלל זה אני דתי, אבל כמעט בלתי אפשרי להתנזר בעקביות מכל פיתויי החיים הרעים בלי התמסרות לה' ולעבודתו. מעט מאוד חובבי אוכל מצליחים להקפיד על דיאטה בריאותית מאוזנת לאורך עשרות שנים רצופות, אף שהם יודעים שזה יעשה להם טוב; רבים מאוד מצליחים להימנע מאכילת חזיר ושרצים במשך כל חייהם, כי כך אמר ה'. מי שלא מאמין שא־לוהים באמת קיים, מי שנמנע מגלישה ברשת בשבת רק משום שהוא מבין שהשקט הזה בריא לו, לא באמת יצליח להתאפק מלבדוק את כותרות החדשות בזמנים מתוחים – וכידוע, הזמנים הם תמיד מתוחים. האמונה אכן יכולה להיות מתגמלת; אך היא מתגמלת רק את המאמינים בה', ולא את המאמינים בתגמול.
motzash.navon@gmail.com
