איך אומרים בעברית "טריגר"? איך מסבירים את אימת הימים במילים שיעברו בגרון, אבל גם קצת ייתקעו בו? איך מטמיעים בתודעה טבח אימתני בלי להשאיר חותם טראומטי? כי צריך לזכור, ולא רק כי הבטחנו לא לשכוח. צריך לזכור ולהזכיר, כי אנחנו קצת מתרגלים, קצת מעדנים, יותר מדי לא לומדים. אנחנו לא מכחישים, חלילה, רק מזכירים פחות, מדחיקים יותר, עוברים הלאה. חוזרים לעמדות הבסיס, למסקנות המתבקשות מתפיסת העולם שחרב, מאמצים אופטימיות מדינית מול אויב, קוראים לזה "ריאל פוליטיק". גורפים החוצה בחוסר סבלנות את מי המבול ששטף אותנו; מעבירים סמרטוט יבש ונועלים אותו מחוץ לתיבת התהודה ההחלטית שלנו, כמו לא היה מעולם.
המערכת התקשורתית התחלחלה השבוע לגלות שישראל מבססת שליטה ברצועת עזה. הכותרות ביקשו להבהיל מפני התוכנית להקמת ממשל צבאי "מתחת לרדאר", שומו שמיים. ימים ספורים – שלא לומר רגעים – לאחר שטענו שלמלחמה אין אסטרטגיה ושאין תוכנית ברורה דייה לרצועת עזה ביום שאחרי, כעת הם טוענים שהסימנים בשטח מראים שיש תוכנית, רק שהיא לא התוכנית שלהם. למרבה הצער, אסטרטגיית התבהלה של התקשורתיים עובדת מצוין. לא רק באליטה העיתונאית, גם ברחובות ירושלים אפשר לשמוע שיח שכנות מצקצק על סמוטריץ' שרק רוצה לכבוש יעדים ברעבתנות רצחנית; על נתניהו שלא אכפת לו מהחטופים; וכמובן על המשיחיים שלא מעניין אותם דבר ורק קוראים בשם השם: אפוקליפסה עכשיו.
אבל כשצועדים בשבילי ניר־עוז ובארי, בחניון רעים ובאתר המכוניות השרופות בתקומה, האפשרות של ממשל צבאי נראית הדבר הכי מדויק לעת הזאת. מכאן קצת יותר קשה להתבלבל, קצת יותר קשה להתחלחל. איך לומר? יש אפשרויות גרועות יותר משלטון של צה"ל ברצועה. אפשר להתווכח על התיישבות יהודית, אם מתעקשים. אפשר לדון על חלופה שלטונית לחמאס – כזאת שתהיה חזקה מספיק לשלוט בעזה, ומנותקת מספיק מנגעי הרשות הפלסטינית וארגוני הטרור. אפשר גם להזדעזע מהחסרונות של כל האפשרויות. אבל אחרי שאזרחי ישראל נשחטו במיטותיהם, נטבחו בריצת הבוקר ועברו התעללות בניסיון הכחדה מאורגן היטב, איך אפשר להזדעזע מהמסקנה שצבא ההגנה לישראל צריך לשלוט, לפחות זמנית, ברצועה הצמודה לבתינו? מה החלופה של מתנגדי התוכנית? אונר"א, שבנתה מרכזי טרור? כוח בינלאומי אחר שיתגייס למען תפיסת "בין הירדן לים"?
ממשל צבאי יכול להיות זמני, לתקופה מוגדרת שעד סיומה יש למצוא פתרונות קבע רציניים. נכון, לזמני יש נטייה להפוך לקבוע, אבל איך ייתכן שאחרי המתקפה האיומה שעברנו, אחרי שהסתכלנו בלבן שבעיניים של האיום הקיומי, נסכים לבחירה חפוזה של כוח בינלאומי נטול בקרה, בלי שניתנת לנו השהות לבחון את ציציותיו – שלא לומר שלטון מוסלמי ממלא מקום, שיהפוך לקבוע בעצמו? איך מעודדים פה חלופה שלטונית אינסטנט מבית גידול עזתי, ועוד בעיצומה של הלחימה, במקום לעודד מצב ביניים שיאפשר החלטה נבונה ומושכלת?
אולי כי שכחנו. הדחקנו. נתנו לסדר הגודל של הדברים להתמסמס. אז נראה שדרושה אזהרת טריגר – מַזְנֵק בעברית – רגע לפני שנזכיר מה היה לנו שם, מה עדיין יש.
הייתי שם כבר אינספור פעמים. בקיבוצים, ביישובים, במתחם המסיבה ובשבילי הבריחה. והייתי גם באתר המכוניות השרופות, שכבר קנה לו את השם המצמרר הזה מחיפושי הווייז. אבל הפעם זה היה אחרת. כל כך אחרת. ברגע שדגנית בר־חי התחילה לדבר – במהירות, בנחישות; בזעם, ברגש – חזרנו באחת ליום ההוא, לאמת העירומה של מה שעשו למבלים ולתושבים. למה שעשו לנו. ומי שרוצה לזכור, כדאי שיגיע לכאן.
אתר המכוניות הוקם על אדמות המושב תקומה, בשדה חיטה שטרם נזרע. כל מכונית אצרה את אפר הנרצחים בתוכה. אנשי זק"א עשו ככל יכולתם לאסוף את הדם ואת השרידים, אבל את המכוניות אי אפשר לקבור, בשל הנזק שייגרם למי התהום, וגם לא ראוי לקבור, מבחינה מוסרית. אתר המכוניות השרופות בא להנציח, להזכיר את גודל הזוועה. לא רק בשל תוצאותיה המצמררות, אלא גם בשל הכוונות של העומדים מאחוריה. כמות בלתי נתפסת של חביות אפר הועמסה מכאן על עשרות משאיות, בדרך לקבורת אחים. לך תעכל את גודל האירוע. את גודל הרשעות והזוועה.
כל מכונית פה מנציחה סיפור בריחה וניסיונות הצלה. מספרת על גבורת ישראלים שביקשו להציל חיים, וכמו במקרה של ברוך שמעוני, שבו לשטח פעם אחר פעם להבריח מבלים, עד שנקטלו בעצמם.
"שבעים בתי חולים פעלו ברצועת עזה ערב המתקפה", מצליחה דגנית להדהים אותנו. "למה בעצם? הרי בשטח העצום בין אילת לאשדוד יש ארבעה בתי חולים. למה ברצועה יש שבעים? כי אי אפשר לתקוף בית חולים". כל אחד מהמוסדות האלה היה קן טרור מוגן בחסות בינלאומית.
למושב תקומה, ברוך השם, המחבלים לא פלשו, אבל הריח לא נעצר בשער. הוא חצה אותו והיה קשה מנשוא, עד כדי כך שדגנית הפכה מאז לצמחונית. היא מספרת איך הרשויות עקבו אחרי עיטים, כדי לראות היכן הם חגים ולמצוא בעזרתם גופות. "השביל עם השדרה ובשמיים עיט, אך החיטה עוד תצמח שוב", היא אומרת־מצטטת, מזכירה שזה אותו העמק, זה אותו הבית, אבל הם והן לא יוכלו לשוב.
היא מורה לתנ"ך, שנקלעה לאירוע ההסברה הקריטי הזה. לתלמידיה היא מזכירה את גזרתו של המן, ומתרגמת גם לנו את מעשי הנוח'בה: "הם לא באו סתם להרוג. הם באו להשמיד ולהרוג ולאבד. לכן השתמשו בחומרים דליקים שיוצרים חום של 300 מעלות. לכן העלו באש תופת את מי שכבר רצחו ממילא. לכן התעכבו כדי להתעלל".
אלה היו ההוראות שנמצאו בכיסיהם, שעלו מהעדויות: אם אין זמן, תרצחו. אם יש קצת זמן, תתעללו ואז תרצחו. ואם יש הרבה זמן – תאנסו, תתעללו ואז תרצחו. זאת לא הייתה גחמה של רגע, אלא תוכנית עבודה. ולתוכנית הזאת צייתו לא רק חיילי הנוח'בה אלא גם אזרחים עזתים צעירים ובוגרים, שהצטרפו לחפלת הדמים ורצח הנפש.
אין חלופה עזתית נקייה ממעורבות בטרור. אין חלופה בינלאומית אמינה. יש אמון בגוף אחד בלבד: צבא ההגנה לישראל.
