תשמעו סיפור, בעצם, לפני הסיפור שלי, חשוב לי להבהיר כאן באופן חד וחלק, שאני לא בן אדם מיסטי, להפך! אני לא מאמין ברוחות ובגלגולי נשמות ובכאלה דברים. החיים מסעירים ומרגשים ומטלטלים גם ככה. לא צריך להוסיף להם דרמה שאי אפשר לראות. אני לא מאמין בדברים האלה! חס ושלום. ובכל זאת, השבוע קרה לי משהו שנדמה לי שצריך לספר.
השבוע העברתי הרצאה למפקדים בחיל האוויר. הם נמצאים ברצף מטורף של לחימה, כבר שלושה עשר חודשים, והם גיבורים, והם מותשים, והם החזירו לי את האמון בצבא שלנו, אני לא יכול לתאר לכם כמה התרגשתי לעמוד מולם ולדבר. ובהרצאה הזאת החלטתי לספר להם קצת על חבר אהוב שלי שנפל בעזה, יצהר הופמן שמו. וכדי לספר עליו, פשוט הקראתי כמה פסקאות מהסיפור העצוב והיפה שלו מתוך הספר של אוריה ושלי. אשתו זוהר מספרת שם, איך גם בזמן המלחמה, הוא היה קם בבוקר מוקדם, ומכין לה קופסה קטנה עם ירקות חתוכים. הבן אדם הוביל את הפלישה לשיפא. ובין מבצע למבצע, הוא הקפיד לחזור הביתה, ולאהוב ולראות את המשפחה שלו. את אשתו. ואת הילדים.
ובזמן שהקראתי את הסיפור של יצהר, שמעתי קצת צחקוקים בקהל. אז הרמתי את הראש וראיתי מולי חתול. חתול! שנכנס להרצאה שלי! מאיפה הגיע החתול הזה. לרגע התלבטתי אם להמשיך לקרוא או לעצור רגע, שהחתול יצא. אבל החתול, ממש לא יצא, להפך, בלי שום סיבה, הוא עלה פתאום לבמה! וכשהוא עלה לבמה, כולם כבר ממש צחקו. וגם אני צחקתי. וחשבתי לעצמי, למה החתול הגיע לכאן. למה הוא עלה לבמה. בזמן שאני מדבר על יצהר. ועוד לפני שהספקתי להגיד משהו, האורות בחדר פתאום נכבו. משהו בחשמל נדפק. זה היה כל כך מוזר. הסתכלתי על התאורן, והוא סימן לי שאין לו מושג מה קרה. ופתאום נזכרתי. אוי ריבונו של עולם פתאום נזכרתי!
נזכרתי שלפני חצי שנה בערך, העברתי הרצאה. וברגע שניסיתי להקריא פסקה על הסיפור של נטע אפשטיין ז"ל – פתאום כל מערכת ההגברה שבקה. וכל המומחים שהגיעו לתקן אותה לא הצליחו. זה היה קטע מוזר מוזר מוזר. ובמקרה, ביום שלמחרת נפגשתי לקפה עם איריס חיים האהובה עליי מאוד. וסיפרתי לה את מה שקרה לנו בהרצאה. ואיריס, שהיא אישה מאוד רוחנית כזאת, אמרה לי – "כן כן, זאת הנשמה של נטע שקפצה לביקור". ואני צחקתי כזה. ואיריס אמרה לי שהיא רצינית לגמרי. והיא סיפרה לי שגם לה, באיזה כנס גדול באוסטרליה, קרה דבר דומה. הם ניסו להקרין איזה סרטון של יותם, בנה, מנגן בתופים. ובשנייה שהסרטון התחיל – כל מערכת החשמל וההגברה קרסה. ומבחינת איריס – אין פה שאלה בכלל. זה יותם שלה, האהוב שלה, שקפץ רגע להגיד שלום. בדיוק כמו שהנשמה של נטע אפשטיין קפצה להגיד שלום. ובדיוק כמו שהנשמה של יצהר הופמן קפצה להגיד שלום. איזה סרט אה. איזה חיים. עכשיו תראו. אמרתי לכם כבר. אני לא מאמין בנשמות ובדברים כאלה. אבל איך זה הגיוני. שעה ורבע של הרצאה. ורק בשתי הדקות שאני מקריא את הפסקאות על יצהר, רק שם פתאום החתול נכנס לחדר. ופתאום הוא עולה לבמה. ופתאום נופל החשמל. אוקיי, בסדר, יכול להיות שזה סתם צירוף מקרים כזה מוזר. אלה דברים שקורים. ובכל זאת. מה אם איריס צודקת. מה אם החתול המשונה הזה, והחשמל הזה שפתאום קרס, מה אם אלה באמת סימנים. עזבו, אני אפילו לא רוצה לחשוב על זה. סיפורים כאלה צריך להדחיק.
בדרך הביתה התקשרתי לזוהר, אלמנתו של יצהר. סיפרתי לה במבוכה את מה שקרה לי באולם האירועים. סיפרתי לה שבזכות, או בגלל איריס, אני לא מסוגל להתייחס לרגע הזה באדישות. סיפרתי לה שמבחינתי החתול הזה זו הנשמה הטובה של יצהר, שקפצה רגע להגיד שלום. וזוהר התרגשה מעבר לקו. שמעתי אותה מתרגשת. היא אמרה לי תודה. ואני גמגמתי כזה, וחשבתי לעצמי, שאולי זאת הייתה טעות, אולי הייתי צריך לשמור את הסיפור הזה לעצמי. אבל אז, אחרי שעה בערך, זוהר סיפרה לי בווטסאפ סיפור קטן ומתוק שקרה לה, ביום הנישואין שלה ושל יצהר. ושוב, גם בסיפור הזה יש מין צירוף מקרים קטן כזה. שהרגיש לה אז כמו דרישת שלום מתוקה כזאת מיצהר. וכשהיא סיפרה לי את זה נרגעתי, והתרגשתי, וחשבתי לעצמי, גם היא, וגם אני, אנחנו שנינו מתגעגעים.
וזאת האמת היחידה והפשוטה והכואבת והיפה. האמת היא שגם אם יש נשמות בעולם, ששולחות לנו רמזים דקים ואותות, וגם אם זה הכול סתם, צירופי מקרים זניחים, שאנחנו מטעינים במשמעויות מפוארות – זה לא באמת משנה. מה שמשנה זה שבאותו השבוע, בזכות החתול שעלה לבמה, חשבתי שוב ושוב על יצהר. מה שמשנה זה שכל החברים שלי, שהכירו אותו, שמעו גם הם את הסיפור. ונזכרו בו. והתגעגענו אליו. בזכות החתול הזה. אתם מבינים. אולי "נשמה" זה בעצם געגוע שחוזר להתגעגע. אולי "גלגולי נשמות", הם פשוט גלגולים של געגועים. אין לי מושג. אני כבר לא מבין כלום על כלום. אבל זה הסיפור שקרה לי. וגם סיפורים מוזרים אפשר לכתוב לפעמים.
