מתקפת חמאס ב־7 באוקטובר הוכיחה מעל לכל ספק את כישלון התפיסה שביקש צה"ל ליישם בשנים האחרונות, שהסתמכה על מודיעין, אש מדויקת וטכנולוגיות מתוחכמות כתחליף לכוח אדם לוחם, או לפחות ביקשה לצמצמו.
ניסיונות סנגוריה כושלים רק מעצימים את הכישלון: פרשן אחד הסביר לפני חודשים אחדים שראש אמ"ן "הכיר את היכולות" של האויב ו"הכיר את התוכניות", אולם נעבעך – "הוא לא ידע את הכוונות שלהם", כאילו זו סנגוריה ולא קטגוריה; חלק מסנגורי חיל האוויר הסבירו שמה שהתרחש ב־7 באוקטובר לא היה חלק מתרחיש הייחוס של חיל האוויר. כלומר, ישראל השקיעה הון בכוח שיפעל נהדר אם רק האויב יטרח לפעול כפי שישראל רוצה שיפעל, ולא בדרך אחרת. תפיסה זו הובילה לטבח הגדול בתולדות ישראל.
לעומת זאת, המערכה שצה"ל מנהל בצפון הוכיחה מעבר לכל ספק את הצלחת התפיסה שביקש צה"ל ליישם בשנים האחרונות, שהסתמכה על מודיעין, אש מדויקת וטכנולוגיות מתוחכמות כתחליף לכוח אדם לוחם, או לפחות ביקשה לצמצמו.
צה"ל הפגין יכולת מדהימה, שספק אם התרחשה כמותה בהיסטוריה: לפגוע בתוך זמן קצר בכל הצמרת של ארגון אויב גדול וגם בדרגי הביניים, כמעט לשתק את מערכת הפיקוד והשליטה שלו. הדובדבן שבקצפת היה פגיעה כה קשה במערכי הרקטות והטילים נגד טנקים שלו, עד שהארגון – שלפי ההערכות שפורסמו בגלוי לפני המלחמה, צפוי היה לירות 1,500 רקטות ביום באופן קבוע – לא הצליח עד עתה להגיע בשיאו לחמישית ממספר זה. כשצה"ל נכנס ללבנון בכוחות קרקעיים, הוא אף נתקל בהתנגדות פחותה בהרבה מזו שצפו אותן הערכות. התפיסה הובילה למכה קשה מאוד באויב, ובמובנים מסוימים חסרת תקדים.
לא מפתיע וגם לא חדש שתפיסה כשלה באזור אחד, הצליחה באזור אחר. תפיסת ההגנה הצרפתית במלחמת העולם השנייה כשלה מול מלחמת הבזק הגרמנית, אולם תפיסת הגנה דומה בגרסה סובייטית בלמה שלוש שנים מאוחר יותר במערכת קורסק את מלחמת הבזק הגרמנית. היא הוכיחה כי מה שעבד בצרפת ב־1940 ובתחילת הלחימה בברית המועצות בקיץ 1941, כבר לא עבד בקיץ 1943.
אולם דוגמאות הדרום והצפון יכולות ללמד גם על בעיה נוספת בהפקת הלקחים: השאלה מה מהותי ומה תלוי מקום וזמן. נניח שבאוגוסט 2024 הייתה מושגת הפסקת אש בצפון, עם ויתורים ישראליים לצורך התמקדות בעזה. חיסולו של חסן נסראללה לא היה מתרחש, הנהגת הארגון לא הייתה מחוסלת, מבצע הביפרים לא היה יוצא לפועל. מה הלקח שהיה נלמד מהכישלון בדרום בהיעדר הצלחה מוחצת בצפון? קל לדמיין מצב שבו הלקח היחיד היה תולדת הכישלון. אולם כפי שהדוגמה הצפונית מראה, זה לא הלקח האפשרי היחיד.
בדיון הציבורי עולים לרוב שני סוגים של תחקירים: תחקירים צבאיים הנתפסים בדרך כלל כ"מה התרחש", וכן ועדות חקירה, שמהותן נעה לרוב בזירה הציבורית בין "מה התרחש" לבין "מי אשם במה שהתרחש". ככלל, הן נוטות לקבוע כי "מי שאני בעדו – לא אשם; מי שאני לא אוהב – אשם". לימוד הלקחים אינו יכול להיעצר בכך.
בעבר בחרה ישראל להימנע מלתחקר מלחמות, או להגביל את העומק של המחקר. דוגמה מפורסמת היא היחס של הרמטכ"ל משה לוי ל'דו"ח ולד' שהוא עצמו הזמין לאחר מלחמת לבנון הראשונה – והוביל לבסוף לפרישת מחברו מצה"ל. הדו"ח לא היה נטול פגמים, אולם ההימנעות מלדון בו אירעה בשל הטיעונים שלו לפגמי העומק בצה"ל, שהמטכ"ל דאז העדיף לא לבחון.
אסור שמחקר עומק של מלחמת חרבות ברזל והתפיסות הישראליות שהתקיימו לפניה יצא מהנחה שלפיה הכול היה שגוי, או לחלופין שהטבח בעוטף עזה היה רק תוצאה של תקלה מקומית ("אם רק הכוחות היו מקבלים התרעה" ושאר טיעונים מסוג זה, המניחים שהאויב לא היה מנסה משהו אחר אם הייתה תוכנית פעולתו משתבשת). סביר להניח שלא כל הרעיונות בצה"ל, כולל אלה שנתפסים כעילת הכישלון, חסרי ערך לחלוטין. ניסיון לקחת את מה שנכשל, לעשות ההפך ולהניח שהבעיה נפתרה מוּעד להוביל לבעיות שונות, אך לא בהכרח פחות חמורות.
יתרה מכך, נראה שחלק ניכר מהבעיה איננו בלימוד הלקחים, כי אם בשימורם. מי שבודק את הלקחים ממלחמות העבר ימצא שהם חוזרים על עצמם, וזו עדות לכך שהם נשכחים וגם במידת מה לבעיות שנוצרות מאילוצים.
כמובן, פתרון קל עוד יותר הוא למצוא את האשמים, להדיח אותם או לחכות שיפרשו או יובסו, ולהניח שהחילופים הפרסונליים יפתרו את הבעיה. אולם ישראל צריכה ללמוד לא רק כיצד התרחש הטבח הגדול בתולדותיה, אלא כיצד להכין את עצמה למניעת הפתעות אחרות ובלתי צפויות. עליה ללמוד מה מהדברים שעשתה בשנים שקדמו ללחימה מועיל וכדאי לשומרו.
לפני או אחרי עריפת הראשים המטפורית, מטרת חקר המלחמה צריכה להיות שמירה על הגוף. שימור זה לא יתקבל מהנחה שהכשל היה נקודתי, ועל כן פתרון טקטי יפתור בעיה אסטרטגית. אסור לו לפעול גם מהנחה שכל התפיסות היו שגויות – דבר שיוביל לזניחתן, וכנראה, כפי שאירע עם התפיסות של צה"ל לפני מלחמת לבנון השנייה, לקאמבק אי אלו שנים לאחר מכן. הקאמבק הזה חסר את ההבנה מה מאותן תפיסות אכן כשל, מה כשל אך ניתן לשיפור, מה הצליח ורצוי לשמרו, מה הצליח אולם היה שגוי. חשוב לא פחות, הוא נעדר את הבדיקה מה הצליח עד כדי כך שהאויב ינסה כמיטב יכולתו לשנות את אופי המלחמה כדי להילחם בצורה אחרת מזו שאנחנו מעוניינים בה, ובהתאם לכך מה שהצליח כעת אולי יהיה הרבה פחות יעיל בפעם הבאה.
בסופו של דבר המטרה היא להוציא את ישראל חזקה יותר מכפי שנכנסה למלחמה, ומטרה זו מחייבת לא רק למצוא מה היה שגוי, אלא גם מה היה נכון – ומה יכול להיות נכון בתנאים מסוימים אך שגוי באחרים.
