השמועה המרעישה על מותו של ז'אבו בלבנון חלחלה לעפרה בסביבות חמש בערב שלשום. משפחתו שותפה בבשורה המרה רק שעה ארוכה אחר כך, ובינתיים רבצה עננה על נסיבות המוות. כשהיא החלה להתפוגג, והצבא הכיר בו רשמית כבחלל צה"ל, תהיתי אם הוא גם ייקבר בהר הרצל. בבוקר התברר שהמשפחה העדיפה – ובצדק – קבורה בעפרה. ז'אבו הרי היה אבן מאבני המקום, ראש גשר של ידע אנושי עצום בין העבר שלהן לימינו.
כשהוא עלה פה לתורה קראו לו זאב חנוך (בן ישראל), בתעודת הזהות הופיע גם השם ארליך, אבל חצי מדינה הכירה אותו כז'אבו. פגישות שלי עם בכירים בצה"ל לצורכי עבודה הסתיימו פעמים רבות ב"אה, אתה מעפרה, ד"ש לז'אבו". ספריו וחוברות מחקריו הונחו על מדפים רבים, ומן הסתם יישארו מונחים עוד שנים רבות. הוא היה מומחה בכיר ביותר לגיאוגרפיה המקראית ולהיסטוריה של ארץ ישראל, ידען בסדר גודל של כמה פרופסורים יחדיו, תלמיד חכם.
כשהכרנו לפני 46 שנה בדירת רווקים בעפרה, ז'אבו כבר היה מדריך בבית הספר שדה ביישוב, אחד מחברי הצוות המיתולוגי של הנחלת ידיעת האזור לעם ישראל. אחרי שהתחתן עם תמר הלך ללמוד קצת באוניברסיטה, אבל רוב מאגרי הידע שלו נשאבו מהספרים הרבים שליקט וממסעות המחקר שלו.
הוא התמחה בחקר תולדות שכם לדורותיה, ונעשה לידידם הטוב של ראשי הקהילה השומרונית בהר גריזים. רבבות חניכים הלכו אחריו בנתיבי יהודה, בנימין ושומרון, וגם בעבר הירדן. לפי מיטב זיכרוני הוא כתב על נקודות ציון יהודיות בלבנון עוד בימי מלחמת לבנון הראשונה. כשפרצה האינתיפאדה הראשונה התגייס לקבע, עבר קורס קצינים ושירת כקמ"ן באזור חברון. ב־1989 נפצע ברגליו מרסיסי רימון בהיתקלות עם מחבלים. אחר כך השתחרר וחזר לעיסוקי ההדרכה האזרחיים שלו, אשר הצטלבו שוב ושוב עם צורכי הצבא.
מפקדי החטיבות המרחביות ביו"ש השתוקקו להסבריו על ממד העומק של האזור. הם רצו שגם החיילים שלהם ישמעו ממנו מה היה פה פעם, מי היה ומדוע. המפגשים הללו לא תובלו בהטפה פוליטית, אך בהחלט הפריכו חשדות על חטאי קולוניאליזם שצה"ל חוטא כביכול בעצם נוכחותו בגב ההר או בבקעה. ז'אבו הבהיר ללוחמים בתוקף סמכותו המחקרית, ומעבר לכל ויכוח על בעיות דמוגרפיות ואילוצים מדיניים, שארץ ישראל אינה מחוז כיבוש. ב־2015, בעקבות רצח שלושת הנערים בגוש עציון, נמנה עם מקימי יחידת מרעול המתמחה באיסוף מודיעין ממקורות גלויים, מעקב והתחקות אחר תנועה בשטח.
אף שחיילים נוטים לנמנם בהרצאות, אצל ז'אבו היה קשה לנמנם. היו לו חוש פדגוגי, כישרון תיאטרלי ויכולות הצחקה. הוא דיבר בקול, הרבה בידיים, ואף פעם לא חטא במונוטוניות. תמיד הצליח לחדש, לפקוח עיניים ואוזניים. ביום ובערב נהג להלך יחף אנה ואנה על המדרכה הסדוקה ברחובנו הצר, ולנהל שיחות טלפון מרתוניות, שחלקן ודאי נועדו לצורך תיאום סיורים והדרכות. לא ידעתי שהספיק לבקר גם בלבנון לפני שבועיים, ושנכנס לשם שוב ביום רביעי בצהריים.
כשגוללתי שלשום את התכתבויות הוואטסאפ שלנו, גיליתי שהוא היה שם לאחרונה "היום ב־12:38". כעבור שעתיים וחצי, ליד צור, הכריעו אותו כדורי האויב בעיצומה של משימה אופיינית לו – הדרכה ולימוד. יחד איתו נפל סמל גור קהתי מגולני. עד עכשיו לא ברור מה בדיוק קרה שם ואם מישהו בצבא עבר עבירת משמעת חמורה כשהכניס את רב־סרן במיל' זאב ארליך ללבנון, אבל כן ברור שזו לא הייתה גחמה רגעית.שעה קלה לאחר שנודע ברבים על מותו של המדריך הוותיק בן ה־71 הוזרמו לרשת עוד ועוד תצלומים וסרטונים שלו במחיצת לוחמים בעומק השטח. הם היו תמונת הדיוקן המדויקת ביותר שלו. אילו יכול היה כנראה מעיר בגיחוך אופייני ש"פרשתי בשיא".
