הילד שבכה כששמע על יוסף ואחיו, מוציא ספר חובה לכל חוקר תלמוד

קול דקיק של בכי נשמע ממקור לא ידוע, אולי מקצה הכיתה ואולי מעבר לקיר. היה זה במהלך שיעור שמסרה נחמה ליבוביץ בפני תלמידות צעירות. "וְלֹא יָכֹל יוֹסֵף לְהִתְאַפֵּק… וַיִּתֵּן אֶת קֹלוֹ בִּבְכִי", קראה נחמה בקולה המדוד. על רקע הדממה ששררה בכיתה, הבכי נשמע ברמה. נחמה ניגשה לדלת הברזל, פערה אותה לרווחה, וראתה לתדהמתה נער מתייפח. היה זה דוד, בנו של המנהל, שאהב להאזין לשיעורים גם כשהדבר נאסר עליו. נחמה רכנה אל הנער, ליטפה את ראשו ודמעות נצצו גם בעיניה: בכיו של הנער המתרגש מסיפור יוסף ואחיו היה אחת המחמאות הגדולות שקיבלה אי־פעם לכישרון ההוראה שלה, ומאז נקשרה נפשה בנפשו של דוד, כפי שמתארת חיותה דויטש בביוגרפיה "נחמה" (ידיעות ספרים, 2008). ההתרגשות והתשוקה של הנער דוד רוזנטל המשיכו ללוות אותו כל חייו.

זכיתי ללמוד מפיו של פרופ' רוזנטל זמן לא רב, אבל בקורס שלו "עיונים בנוסח התלמוד" טעמתי לראשונה את טעמו של המחקר הפילולוגי של התלמוד, באופן יסודי ובהיר. פרופ' רוזנטל הדביק אותנו באהבתו לחקר התלמוד; קשה היה להחמיץ את הניצוץ שנדלק בעיניו מול כל חידוש ואמירה.

השמועה בדבר אסופת מאמריו החדשה של פרופ' רוזנטל הסבה לי אפוא שמחה מרובה. רוזנטל פרסם במהלך השנים מספר נכבד של מאמרים יסודיים וחשובים, אך עד כה לא זכינו לראות ספר שלם מתורתו. עם הגיעו לגבורות החליט רוזנטל לאסוף את פרי עמלו במשך כיובל שנים, ולקבץ את מאמריו למקום אחד. הספר המהודר מחולק לשני כרכים ולשבע מחלקות. בכרך הראשון: משנה, ירושלמי, בבלי. בכרך השני: ענייני ארץ־ישראל ובבל, לשון חכמים, גאונים וראשונים, עניינים שונים.

טלפון שבור

דרכו של רוזנטל אחוזה בדרכי אבותיו ורבותיו, והוא צועד רבות בדרכם הפילולוגית של אביו הרא"ש רוזנטל ושל מורו הרב פרופ' שאול ליברמן. אך הוא גם סמוך ונשען על שולחנם של ראשונים ואחרונים, ושל מחברי "כללי התלמוד" לדורותיהם. במובן זה הוא מורה ומלמד אמיתי, כזה שאיננו מתיימר לחדש חידושים גדולים, רק מבקש ללמד יפה את דרכי הפילולוגיה התלמודית. אופי ייחודי זה הוא לטעמי ממעלותיו של הספר, המניח תשתית איתנה להיכרות טובה עם חקר התלמוד – הן מבחינת היקף הנושאים, הן מבחינת חוזק הטיעונים וביסוסם במקורות, והן מבחינת רמת העדכניות.

כמורה טוב הוא איננו מהסס להסביר את השיבושים שחלו בדרך העתקתו של התלמוד מכלי לכלי, ואת תרומתם של כתבי היד לחקר התלמוד – באמצעות דוגמאות פשוטות מחיי היומיום. את דיונו בנושא הוא פותח בתיאור משחק הילדים "טלפון שבור", שבו הראשון במעגל לוחש לחברו מילה קשה להיגוי, וזה מעביר לחברו, וחברו לחברו, עד שהמילה חוזרת אל המנחֶה שונה לחלוטין מכפי שיצאה מפיו. וכשהוא עוסק בדרכי ההבעה בבית המדרש של חז"ל, תמיד בצורת שאלה ותשובה, הוא מזכיר את שהוסבר לנו בילדותנו, שהתחביר "למה ש…" הוא פסול. אך הנה בתלמוד נאמר בשם ר' יוחנן, "ולואי שיתפלל אדם כל היום למה שאין התפילה מפסדת". למעשה, מסביר רוזנטל, הדברים נאמרו בצורת שאלה ותשובה: "למה? שאין תפילה מפסדת". אלא שבהיעדר סימני פיסוק, הניסוח נראה לקוי.

בכל עיסוק פילולוגי בתלמוד אנו מבחינים בין שני שלבים בהיווצרות הטקסט שלפנינו: שלב העריכה – שבו נערך ונחתם התלמוד עוד לפני עלייתו על הכתב; ושלב המסירה – המסלול שבו הטקסט הערוך והחתום עשה את דרכו אלינו מאז הכתיבה הראשונה, ועימו מגוון התופעות המאפיינות את הורקת הטקסט מכלי לכלי. אין בידינו כמובן כתב־יד של עורכי התלמוד על פי המסורת, רבינא ורב אשי. כתב היד הקדום ביותר שנמצא בידינו הוא כתב־יד פירנצה משנת ד'תתקל"ו (1176), כפי שמעיד ה"קולופון" – שמופיע לרוב בחתימת כתבי־היד, ומספק כמה פרטים טכניים ובהם זהות הסופר, מזמין הכתיבה, זמן ההעתקה ומקומה. אנו יכולים גם להסתמך גם על עדותו של הרמב"ם, שראה גווילי גמרא שהיו כתובים מזה 500 שנה, כלומר משנת 700 בקירוב.

אבל, כפי שמצביע רוזנטל, ישנה דרך מעניינת נוספת לאתר את כתב היד הקדום ביותר של התלמוד שנמצא בידינו. התלמוד במסכת עבודה זרה (ט ע"א) מחלק את העולם לשלושה עידנים: שני אלפים תוהו, שני אלפים תורה, ושני אלפים ימות המשיח, "ובעוונותינו שרבו יצאו מהן מה שיצאו". כלומר, מתוך אלפיים שנות ימות המשיח חלפו כבר כמה שנים. והנה, בכתב־יד ניו־יורק משנת 1291 (ה' נ"א), נכתב: "צא וחשוב אחר חרבן הבית שבע מאות ושלשים ותשע שנה". אם נוסיף את 70 השנים שחלפו מראשית הספירה עד חורבן בית שני, נגיע לשנת 809 לספירה. כלומר, הסופר העתיק מכתב־יד שנכתב בשנת 809 לספירה. ואולם בכתב־יד תימני קיים נוסח שונה: "יצאו מהן חמש מאות ותשעים שנה", ובהגהה בגיליון הגיה מאן דהוא: "נ"א [נוסח אחר] חמש מאות שלשים ושמנה", כלומר שנת 788. אם כן, העדות המוקדמת ביותר לטקסט כתוב של התלמוד היא משנת 788 לספירה.

ניתאי או מתיי

בדיקת עדי הנוסח, בכתבי־יד שלמים ובקטעי גניזה, מעלה דוגמאות רבות לשיבושים, בהם  כאלה שמקורם באותיות דומות או מחוברות. ביאליק במבוא לביאור המשנה שלו כבר תיאר כיצד "ליסטים" הוא שיבוש של המילה היוונית "ליסטיס", ואילו "פוחלץ" הוא שיבוש של "פוחלין של גמלים" (משנה כלים כד, ט); האותיות י"ן התחברו ונדמו למעתיק כצ' סופית. רוזנטל מוסיף דוגמה יפה ממשנת אבות א, ו: "יהושע בן פרחיה וניתאיי הארבלי…". בכתב־יד קויפמן נכתב "מתיי", וכפי הנראה האות מ' נדמתה למעתיק כאותיות נ' וי'. לא רק כתבי יד ודפוסים קדומים של התלמוד עשויים לשפוך אור על נוסחו המקורי, אלא גם מקורות חיצוניים ובהם האוונגליונים, כפי שמראה רוזנטל במאמר "על השימוש בספרות החיצונית לקביעת נוסח בספרות חז"ל".

התפתחויות נוספות בנוסח המשנה והתלמודים התרחשו בעקבות הגהות, פרשנויות והוספות שכתבו הגאונים והראשונים, וחדרו לנוסח המקור עצמו. בענף האשכנזי תוקנו פרטים רבים לפי הגהות רש"י או בעלי התוספות, ואילו בענף הספרדי השפיע הרמב"ם על נוסח המשנה. חלק גדול מהחדירות המאוחרות הללו כבר זוהו על ידי הראשונים או ב"שיטה מקובצת". רוזנטל אסף את ההוספות שברור כי הן מאוחרות והסביר כיצד השתלשלו, וזאת מתוך עיון מעמיק במקבילות ובכתבי־יד.

מאמר יסודי נוסף עוסק ב"עריכות קדומות המשוקעות בתלמוד הבבלי", והוא מבקש לתאר היבט נוסף בתהליך עריכת התלמוד, השנוי במחלוקת היסטורית קדומה ביותר. רב שרירא גאון (בבל, המאה העשירית) תיאר את התהוותו של התלמוד כתהליך מתמשך והדרגתי: "ולפום האכי איתוספא הוראה דארא בתר דארא עד ראבינא דאיפסקא" [ולפי זה נוספה הוראה דור אחר דור עד רבינא, שנפסקה]. כלומר, הסוגיות השונות הלכו והתגבשו עד דורם של רבינא ורב אשי, שחתמו את עריכת התלמוד. לעומת זאת, רש"י מייחס לרבינא ורב אשי משקל הרבה יותר גדול וטוען שעד ימיהם היו שמועות והלכות מפוזרות, והם "סידרו שמועות אמוראין שלפניהם, וקבעו על סדר המסכתות כל אחד ואחד אצל המשנה הראויה והשנויה לה". כלומר, התלמוד נוצר בימי רבינא ורב אשי. במחקר מנסים ליישב בין שתי הגישות.

רוזנטל מציג כמה סוגיות שניתן להוכיח את היותן ערוכות עוד קודם שנקבעו על משנה מסוימת. הנה אחת הדוגמאות, אולי למיטיבי לכת: המשנה במסכת שבת דנה בהדחתו בחמין בשבת של דג בשם "קולייס האיספנין". התלמוד מספר על שני אמוראים שישבו לפני רבי יוחנן בעודו מנמנם. הם דנו על תופעות סביבתיות שונות והציעו להן הסברים, אך אז ננער ר' יוחנן וגער בהם שלא יאמרו דברים שאינם ברורים להם. את תופעת העופות השמנים בבבל שהם עסקו בה הוא מסביר בכך שהם לא גלו מארצם, בעוד שהעופות בארץ ישראל גלו, יחד עם בני האדם ובעלי החיים. לאחר הסיפור הזה מובאת מימרה קצרה בשם רבי יוחנן, שלפיה כל בעלי החיים חזרו לארץ ישראל, מלבד "קולייס האיספנין", שאין שדרתו חזקה דיה כדי לשחות נגד הזרם. רש"י מסביר שהעורך הניח כאן את הסיפור משום שהוא מסיים ב"קולייס האיספנין". אך יש לשים לב: האמירה הזו איננה חלק מהסיפור הארוך, אלא מימרה מאוחרת שחוברה אליו בשלב מסוים. מכאן שכבר הייתה סוגיה מוכנה ומחוברת, שכללה סיפור עם מימרה שנצמדה אליו. כעת, משהסיפור כולו כיחידה אחת מזכיר גם את ה"קולייס", בא העורך המאוחר יותר והצמיד למשנה את היחידה כולה. לדוגמה זו מוסיף רוזנטל דוגמאות יפות נוספות.

משלוח מנות מעליב

במאמר שעוסק ב"תורת ארץ ישראל בתלמוד הבבלי" דן רוזנטל במסורות שמצאו את דרכן אל הבבלי בשינויים מסוימים, לעיתים בשיבושים. דוגמה יפה לכך היא הסיפור התלמודי הבא, שבא בעקבות הלכה: "תני רב יוסף: ומשלוח מנות איש לרעהו – שתי מנות לאיש אחד, ומתנות לאביונים – שתי מתנות לשני בני אדם. ר' יהודה נשיאה שדר ליה [שלח לו] לר' אושעיא אטמא דעגלא תלתא וגרבא דחמרא [עצם של עגל משולש וקנקן של יין]. שלח ליה: קִיימתָ בנו רבינו ומשלוח מנות איש לרעהו". הסיפור נראה יבש וחסר פאנץ'; וכי הוא שולח לו "קבלה" מהאגודה לקיום מצוות?

והנה בגרסת התלמוד הירושלמי הסיפור קצת יותר מעניין ואף משעשע: "ר' יודן נשייא שלח לרבי הושעיה רובה חדא עטם וחד לגין דחמר [עצם אחת וקנקן יין אחד]. שלח ואמר ליה: קיימת בנו ומתנות לאביונים. חזר ושלח ליה חד עגל וחד גרב דחמר. שלח ואמר ליה: קיימת בנו משלוח מנות איש לרעהו". כלומר, על המשלוח הראשון מגיב ר' אושעיא בעוקצנות: "כלום זהו משלוח מנות ראוי מצד נשיא? אין זו אלא מתנה לאביונים!" ואילו אחרי המשלוח השני, המכובד, הוא מגיב "כעת נהגת כהוגן, זוהי מתנה מכובדת שמקיימים בה משלוח מנות איש לרעהו". היה ניתן לחשוב שזוהי מסורת שקוצרה בבבלי, אלא שבדיקה בכתבי יד מעלה כי הסיפור במקורו היה שלם גם בבבלי, אך בעקבות הערה קטנה של רש"י שלא הובנה כהלכה, הסיפור קוצר ועודן שלא בצורה טובה.

במאמר זה נזכרים גם חילופי מושגים בין הבבלי לירושלמי, המשקפים מציאות ריאלית אחרת או משמעויות לשוניות שונות. למשל, בבבלי הדיינים תמיד יושבים ואילו בירושלמי הם עומדים; בבבלי תמיד מניחים תפילין, ואילו בירושלמי לובשים או נותנים תפילין; לציון מספר מועט אומרים בבבלי "שתי שנים ומחצה", ואילו בירושלמי "שלוש שנים ומחצה" ועוד. הבדלים אלו מסייעים לעיתים בזיהוי מדרשים ושיוכם לבבל או לארץ ישראל.

בסוף הספר מצורפים מפתחות מורחבים ומועילים: מפתח מקורות, מפתח המילים, מפתח החילופים, מפתח העניינים, וביטויים וכללים מחכמי ישראל. זהו מפתח חשוב לכל עיסוק פילולוגי של התלמוד, ועורכיו ראויים לכל שבח.

לסיכום, לפנינו אוצר בלום בנוגע לחקר התלמוד ולשימוש בכתבי־יד. זהו ספר חובה לכל חוקר ותלמיד, אך עשוי לשמש צוהר ומבוא לחקר התלמוד עבור כל שוחר ידע ואוהב ספר.