מִתּוֹךְ מַחְצֶבֶת הַנְּשָׁמוֹת הֵם מִתְהַוִּים / אוֹרוֹת שְׁמֵימִיִּים, אוֹר חָבוּי, מָה שֶׁאֵין לוֹ שׁוּם סוֹף // מָה שֶׁאֵין הַמַּחֲשָׁבָה מְסֻגֶּלֶת לִתְפֹּס / הַתְּנוּעָה הַפּוֹרֶצֶת, הַשֶּׁעֲדַיִן אֵינוֹ יָכוֹל לְהִשָּׁמַע // – כְּמוֹ שֶׁלֶּהָבָה מְחֻבֶּרֶת לַפֶּחָם הַבּוֹעֵר שֶׁלָּהּ / לָדַעַת לֹא רַק מָה יֶשְׁנוֹ, אֶלָּא אֶת הַמִּנֶּגֶד שֶׁל מָה שֶׁיֶּשְׁנוֹ
אחרי פרסום ספרה הראשון זכתה קרוליין פורשה, משוררת אמריקנית ילידת 1950, במלגת גוגנהיים. בעידודו של פעיל פוליטי, שהציע לה לכתוב שירים למען אחרים ולא על עצמה, היא נסעה לממש את המלגה שלה באל־סלוודור. שנתיים לאחר מכן פרצה במדינה מלחמת אזרחים עקובה מדם שנמשכה למעלה מעשור; פורשה הייתה עדת ראייה לזוועות וכתבה עליהם את ספרה השני. מאז היא עוסקת בכתיבה, תרגום ועריכת שירה שנולדת ממציאות של מלחמה ודיכוי.
מציאות של אסון מכווצת את הנפש וגורמת לאדם להיות ער בעיקר לצערו. מה עושים כאשר הזוועה גדולה כל כך עד כי אין להכילה? במצב הזה נדרשים בני האדם לזולתם, לאלה שעוד יכולים להיישיר מבט. במציאות הזו מקבל המשורר תפקיד של עד, זה המביט ומתאר: ״אַתֶּם תִּלָּחֲמוּ / וּבְמִלְחָמָה, אַתֶּם תָּמוּתוּ. אֲנִי אֶחְיֶה / וּבְעוֹדִי בַּחַיִּים אֶזְעַק עַד יִמּוֹג קוֹלִי / אֶל נְקִיקֵי הָאָרֶץ, שָׁם אֲנַחְנוּ בְּמוֹ / יָדֵינוּ וְהַחַיִּים שֶׁבָּהֶם בָּחַרְנוּ / עוֹד נַחְפֹּר אֶל מַעֲמַקֵּי מוֹתֵנוּ. / עָשִׂיתִי כָּל מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת״. כי במקום שבו בני אדם מחוללים זוועות עד שהם מחללים את צלם הא־ל שבהם ונעשים קהים – אותו מקום המכונה על ידי פורשה ״בַּשָּׁעָה הֲכִי רְחוֹקָה מֵאֱלוֹהִים״ – נדרש מבטו של אחד שירגיש, ויישיר מבט, ויכתוב.
"בשעה הכי רחוקה מאלוהים" הוא מבחר שירים מחמשת ספריה של פורשה. הוא מציע קריאה קשה, כזו שדורשת הפסקה לנשימה אחרי כל שיר. זו עדות שקשה להימלט ממנה, שעה שמתוארים בני אדם מעונים, נטבחים ובורחים – שכן כל הימלטות נוצרת בליבה גם את זיכרון אי־ההימלטות, החיים שבטרם הזוועה. פורשה כותבת צמוד אל המאורע, כמעט בלי שאפשר לדעת מה חולל את השיר (בסוף הספר מופיעות הערות נחוצות). כך נקראים השירים ללא הבדלה של זמן, מקום ומערכת פוליטית, אלא כמחרוזת שירים עצובה מאין כמותה על מעשי אדם.
תרגום הוא מעשה פוליטי, בהיותו מעביר לשפה אחת את מציאות חייהם של החיים בשפה אחרת. "בשעה הכי רחוקה מאלוהים" תורגם לעילא על ידי רעות בן יעקב, שמצליחה להתיך את שיריה של פורשה לעברית, עד שהזוועות שהיא עדה להן נקראות כאילו נכתבו כאן. לספר נוספה אחרית דבר מאירת עיניים מאת המשוררת לאה קליבנוף־רון. כך נגלית השירה בשיא כוחה: מחוללת ומעוררת את האנושיות שבאדם, גם לנוכח מעשים שאין מילה שתוכל לתארם.
