"אישה בקוטב" הוא סיפור אישה בגוף ראשון בטבע, וכמו ספרים נוספים על התבודדות בטבע הקפוא – בין השאר ראו אור השנה בעברית "לונגיבריאן" ו"אושר של זאב", העוסקים גם הם ביישובים מבודדים וקרירים – הוא קולע לטעמם של ישראלים רבים. העדנה מובנת. אחרי קיץ חם מדי ועמוס מלחמה ופוליטיקה, מי לא רוצה להימלט לקוטב. שם יש מזג אוויר קריר, הרבה שקט, ושפע של שטח לכולם. אין אויבים מבחוץ, אין מחנות מבפנים, אין יוקר מחיה ואין בועת נדל"ן. האתגר היחיד הוא הטבע עצמו. תארו לכם.
זהו ספרה היחיד של כריסטיאנה ריטר, ציירת אוסטרית שבגיל 36, בשנת 1934, יצאה בעקבות בעלה, הרמן ריטר, הרפתקן ורב־חובל, אל ספיצברגן שבקוטב כדי להעביר שם את החורף. הספר, המלווה באיוריה של ריטר, ראה אור ב־1938 והפך לרב־מכר. והוא עומד לחלוטין בציפיית סיפור המסע: תיאורי טבע, כתיבה קולחת־משעשעת, ומחשבותיו של היחיד מול הגדול והנורא. והמחשבות של ריטר המתבודדת מעוררות מחשבה בפני עצמן.
רצח בזמביה
סיפורים על חיים בחיק הטבע משכו לבבות קוראים מאז ומעולם. זה הגיוני. כל קורא הרי מגיע מראש עם משאלת בריחה וניתוק. הנציגה המרכזית בז'אנר של סיפורי חיים בחיק הטבע, ציד אוכל וחביצת חמאה, היא כנראה לורה אינגלס מ"בית קטן בערבה", שראה אור ב־1935 והפך לסדרת ספרים ובהמשך גם לסדרה מצליחה. נציגה עכשווית יותר היא קאיה מ"שירת סרטני הנהר" של דליה אוונס. שני הספרים היו לרבי־מכר, והתבססו על החיים האמיתיים של המחַברות שלהם בטבע.
לשניהם גם היה אפילוג צורם: ב־2018 החליט איגוד הספריות בארצות הברית פה אחד להסיר את שמה של לורה אינגלס מפרס לספרות ילדים, בשל היחס הבעייתי של משפחת אינגלס לאינדיאנים. העלילה אצל אוונס הסתבכה כאשר ב־2022, רגע לפני שעיבוד של רב־המכר שלה לסרט יצא לאקרנים, נחקרו היא, בעלה לשעבר ובנה החורג על רצח צייד בזמביה והעלמת גופתו. אם את הסיפור של אינגלס אפשר לפטור איכשהו בטענת רוח התקופה, אוונס כבר נמצאת בתחום הפלילי ממש.
איך זה קשור לריטר? היא הרי נסעה להתבודד במקום שאין בו כמעט אנשים. היא מתעניינת בטבע, לא בפוליטיקה. ובכל זאת, אינגלס ואוונס חולקות עם ריטר לא רק את האהבה לפלאי הבריאה ולמרחבים, אלא גם את הניתוק ביותר ממובן אחד. כי יש עובדה בסיסית, שאין שום דרך לברוח ממנה: האדמה אף פעם לא ריקה באמת.
דוגמה אחת, קטנה ולכאורה אפילו קטנונית: כדי לשרוד את השנה שלהם בקוטב, כריסטיאנה, בעלה הרמן, וקרל שמעביר איתם את החורף, צדים למחייתם שועלים, דובים וכלבי ים. כריסטיאנה מרחמת על החיות הניצודות, ומתישהו אפילו משחררת לחופשי שועל. ובכל זאת, כשמגיע הזמן לחזור הביתה היא מתפתה לא לעלות על האונייה אלא להישאר שנה נוספת בקוטב. המשמעות של התארחות לשנה נוספת היא ציד של חיות נוספות, שבלי נוכחותה ימשיכו לחיות בביתן באין מפריע. אפשר לטעון שציד כזה הוא בכלל אוהב טבע, להבדיל מתיעוש. אבל השאלה הבסיסית נשארת: ניכוס של משהו יפה ורצון להפוך לחלק ממנו, או להפוך אותו לחלק מאיתנו, הוא צורך טבעי; אבל איפה עובר הגבול, שאחריו האהבה הופכת לניצול ואחרים משלמים תחושת עליונות?
האדם הוא חיה חברתית. אין לאן לברוח מהעובדה הזו, אפילו לא לקוטב. הניתוק של היחיד מהחברה אף פעם לא מתרחש בחלל הריק. וכמו אצל כל המחוברים לטבע, גם במקרה של ריטר המחיר הוא לא רק השועלים הניצודים. שאלת המחיר לא נוכחת כלל בספר, וההיעדרות הזו הופכת אותה לאחד הנושאים המרכזיים.
לפעמים אהבת הטבע היא פשוט דרך לגבש זהות. שלא לומר, עליונות. וריטר, יש להודות, לא חפה מהנטייה הזו. כבר כשהיא מתארת את דרכה אל הקוטב, שאותה עשתה על אוניית נופש מפוארת, היא מתארת את ההדוניזם של הסועדים והרוקדים בריחוק של מי שכבר הבינה מה חשוב באמת. הלב מתקומם אוטומטית ומציין, גברת, את אפילו לא יזמת את המסע הזה בעצמך. במקרה התחתנת עם חוקר שהזמין אותך להצטרף.
למען הסר ספק: כריסטיאנה באמת מתאהבת בקוטב. האהבה שלה אמיתית והחוויה שלה שם אמיתית, לפרקים פיוטית, אבל לפעמים גם לעומתית. מזל שכדי ליהנות מספר לא חייבים לחבב טוטאלית את הגיבורה. החלק (הזעיר) של גיבוש עליונות ערכית של אנשי הטבע על אנשי העיר היה מטריד פחות, אלמלא היינו יודעים שהטיול לקוטב והחיבור לטבע קרו ב־1934, בזמן שאוסטריה סערה אחרי מלחמת העולם, עם הקמת האוסטרו־פשיזם והאיום על סיפוח לגרמניה הנאצית.
הוספת העובדות ההיסטוריות לספר האוטוביוגרפי טורפת מעט את הקלפים. פתאום החלוקה לנוסעים מנותקים והדוניסטים לעומת אישה אחת עם אומץ ונפש רחבה, פחות מובהקת. האישה השאירה מאחור מדינה על סף בעירה, והסועדים והמבלים הם שחזרו כדי לשאת יחד בגורל עמם, לשרוד ואולי אפילו לנסות לשנות. האם לגיטימי לרצות לעזוב הכול ולברוח למקום שקט ויפה? כמובן. לא רק לגיטימי, גם מעורר הזדהות ואף קנאה. האם יש חובה מוסרית לזכור בכל רגע את הדברים הרעים שקורים במקביל במולדת, לאנשים שגורלם קשור בגורלנו, גם אם אין לנו שליטה עליהם? אין חובה רשמית כזו. נסכם, לכן, על תהייה: אבל איך זה בכלל אפשרי.
מחיר הנותרים מאחור
השאלה שמלווה אוטומטית את חלום החיים הטבעיים במקום מרוחק, היא האם אתה עוזב, נוטש או בורח. ולא שיש פגם בלברוח, כולנו רוצים לפעמים לברוח. יש חוסר הוגנות בסיסי בעסקה האנושית: אנחנו חייבים את החיים שלנו לאנשים אחרים. הנוכחות הפיזית והנפשית שלנו היא רכוש שמתחלק בין בעלי המניות. לפעמים לברוח זו בחירה אכזרית אך הכרחית. ועדיין הספר הזה צועק גם את מה שאין בו, והמצב הפוליטי הרעוע הוא לא הדבר היחיד שכריסטיאנה, בדרכה אל ההתפעמות והמסע האישי, משאירה מאחור.
לפחות על פי מאמר על הספר ב"אינדיפנדנט" הבריטי ב־2020, כריסטיאנה ריטר היא פמיניסטית שהקדימה את זמנה. היא הוזמנה לקוטב, על פי עדותה, בעיקר כדי להוסיף טאץ' נשי בתחום הניקיון והבישול, והסיפור שלה הוא הוכחה לכך שנשים יכולות לעמוד בהצלחה מול איתני הטבע ואפילו להתאהב בהם. החלק הזה ודאי נכון. לכן התהייה הבאה מופנית כלפי ריטר וגם כלפי בעלה: איפשהו באמצע הספר מתברר, במשפט בודד ובדרך אגב, שלזוג יש ילדה קטנה. הילדה הושארה אצל הסבא והסבתא, באירופה שעל סף פרוץ מלחמת עולם. בסוף הספר מוזכר כלאחר יד שבזמן שהותם בקוטב, בית המשפחה נשרף.
לזוג ריטר מגיעה אותה הנחה שמגיעה ללורה אינגלס, ולכל מי שנשפט מחוץ להקשרו ההיסטורי. אי אפשר לשפוט את המאות הקודמות בשפה של היום. ועדיין, קשה שלא להתרשם מכמה הילדה לא נוכחת כלל, אפילו לא בתודעה. היעלמותה הכמעט־מוחלטת מנכיחה את השאלה המרכזית על חיים מחוברים לטבע ומנותקים מהבלי העולם: האם אפשר בכלל להיות אדם אותנטי, בלי שאחרים ישלמו מחיר? ומצד שני, האם המחשבה התמידית על המחיר שאחרים ישלמו היא לא מה שמונע מאיתנו חיים אותנטיים? ריטר עד כדי כך לא עסוקה בשאלה הזו, שההיעדר הזה הופך לשאלה בפני עצמה.
לרבים מאיתנו יצא בוודאי לקרוא ספר על גיבור שיצא למסע משנה־חיים ולחשוב אוטומטית: כן, אבל מה עם המשפחה? זה נחמד שהגיבור יוצא להרפתקאות, מגלה עולם ומתפתח אישית. אבל איך בדיוק הוא השיג פטור מלהגיע לליל הסדר? להגשים את חלום המסע אומר תמיד להשאיר אחרים מאחור. מצד שני, אם כולם היו מחויבים למשפחתם ולחבריהם ולחובתם האזרחית לנסות להציל את מדינתם מתהום, היינו מפסידים הרבה מחשבות והרבה ספרים ויצירות. ז'אן ז'אק רוסו, למשל, נטש את חמשת ילדיו בבית־יתומים, והשקיע את זמנו בפילוסופיה רבת משמעות, כולל בתחום חינוך הילדים. מחיר ראוי? הכרחי?
אולי במקום לחפש תשובה עדיף להמשיך לקרוא בספר, שעלילתו נמשכת במציאות עצמה. זו לא אפשרה לזוג ריטר להמשיך ולשכוח את מה שהשאירו מאחוריהם. הרמן ריטר נאלץ לחזור לקוטב בשליחות הנאצים, כקצין גרמני. כעונש, ואף שהתגייס בניגוד לרצונו, עם תום המלחמה אסרה עליו ממשלת נורווגיה לשוב אל ספיצברגן אהובתו, לשארית חייו. הטבע, כאמור, אף פעם לא ריק מפוליטיקה. גם כריסטיאנה לא שבה לספיצברגן. העובדה שהספר היפה שלה מציף שאלות קשות ואפילו אינטימיות היא לזכותו, לא לגנותו. ריטר עצמה, אגב, הלכה לעולמה בשנת 2000, בגיל 103. ככה שלפחות מהבחינה הזו, השילוב של הדחקת המציאות עם שלג – עבד.
