ביום שישי האחרון התקיימה מסיבת החומש בכיתה של עקיבא. בשונה ממסיבת הסידור ומסיבת סוף שנה ומסיבת אמהות, זו הפעם הראשונה שבה גם האבות הורשו ואף הוזמנו להשתתף. וככה, בשעת בוקר מוקדמת לקחתי את עקיבא הנרגש והלכנו אל התלמוד תורה שלו, שם הכינו לו ולחבריו ארוחת בוקר נחמדה ואחריה העלו אותם על מיניבוס שנסע אל מתנ״ס כלשהו בקצה שכונת רמות, שם הלבישו אותם באפודות קרטון בצבע כסף וחבשו לראשיהם הקטנים כתרים גבוהים ומעוטרים ועשו איתם חזרה גנרלית על השירים והדקלומים וההוראות המיוחדות.
בסביבות תשע וחצי הגענו עם שאר ההורים והסבים והסבתות ונכנסנו לאולם המקושט והמואר בפלורסנטים, ישבנו על כיסאות פלסטיק וחיכינו לילדי כיתה א׳ שלנו שיעלו לבמה. בינתיים, וכדי לייצר אפקט הפתעה, בפינת האולם עמדו ילדי כיתה ו׳ ושרו במקהלה שירי עידוד לתורה ולומדיה, ואל הבר המאולתר הוגשו מאפים מתוקים ומלוחים ופירות ואפילו כמה מגשי סושי. מי היה מאמין. סושי במסיבת חומש. כשאני הייתי ילד בכיתה א׳, אף אחד לא היה מעלה על דעתו להזמין סושי למסיבת החומש שלנו, אבל מה לעשות, הדורות השתנו והנה אנו מוצאים את עצמנו באולם מתנ״ס בשכונת רמות מנשנשים סושי כשר בשעת בוקר ומחכים לילדינו הקטנים והנרגשים בבואם לקבל את ספר הספרים.
מנהל הת״ת עלה לומר מילות פתיחה ואז, מפינת האולם, יצאו ברכבת ארוכה ילדי כיתה א׳ המתוקים בדרכם אל הבמה, שם הוכנו להם כיסאות עם שמותיהם. ההורים קמו ומחאו כפיים, הסבים והסבתות צילמו בפלאפונים, צוות הת״ת דאג שהכול ידפוק כשורה ושכל ילד ימצא את מקומו וכשאחרון הילדים התיישב, פצח מחנך הכיתה במעין דיאלוג עם הילדים (שהוכן מראש כמובן) על כניסתם המרגשת לעולמם של לומדי התורה.
הילדים צווחו בחינניות את חלקם בדיאלוג ואחר כך שרו את כל שמות פרשיות התורה ברצף באופן די מרשים ואז קיבלו טרופית ובמשך כל הזמן הזה התרוצץ ביניהם אחד מאנשי הצוות כשבידו מהדק סיכות וטיפל להם בכתרי הקרטון הסוררים שמדי פעם צנחו מראשם או נקרעו או הוסרו על ידם בכוונה. ואני, כמו אבא די רגיל הסתכלתי רוב הזמן על עקיבא שלי. זו הייתה הפעם הראשונה שראיתי אותו למשך זמן מתקיים במרחב הכיתה שלו, המרחב שבו הוא למעשה מעביר את רוב היום בין החברים שלו ובין המורים ובלעדינו ההורים, והוא היה דווקא סבבה לגמרי. אחלה ילד. באמת. התמלאתי לפתע גאווה גדולה בו וברגילות שובת הלב שלו. בטבעיות שלו. בצחוקים השובביים שלו עם החבר שישב לידו, ברגעים שבהם לא התחשק לו לשיר את הדקלומים וברגעים שבהם הוא התמלא פתאום עיזוז ושר בקולי קולות, באינספור הפעמים שהוא ניסה לסדר לעצמו את הכתר המגושם על הראש עד שמתישהו פשוט הניח אותו לרגע על השולחן, גירד כמה גירודים בראש והחזיר אותו. זה דבר גדול מאוד לראות את הילד שלך בנאדם בעולם. וככה אני הרגשתי באותם רגעים. הרגשתי שעקיבא הוא בנאדם בעולם. בנאדם בפני עצמו.
לחלוקת החומשים הוזמן ראש ישיבה חשוב בעל הדרת פנים שהגיש לכל ילד את החומש שלו בחיוך ובלחיצת יד
אחר כך עלה לבמה נציג ועד ההורים, אמר פרק תהילים לשלום החיילים ולהחזרת החטופים ולרפואת הפצועים ואחריו הילדים פצחו בשירת ״אחינו״ וזה באמת היה רגע מרגש וטהור מאין כמותו. לחלוקת החומשים הוזמן ראש ישיבה חשוב בעל הדרת פנים שהגיש לכל ילד את החומש שלו בחיוך ובלחיצת יד ולבסוף, אחרי שכל הילדים החזיקו בידיהם את התורה, ציין מנהל הת״ת את היארצייט של החזון איש שחל באותו יום והזמין את הילדים לשיר את ״ואומנם האיש הזוכה״ בלחן הישיבתי־מיתולוגי של נדב כהן: ״ואומנם האיש הזוכה לידיעת התורה, הוא הולך בין אנשים ונדמה לאדם הרואה לעיניים כבן אדם, אבל באמת הוא מלאך, הגר עם בני תמותה וחי חיי אצילות ומרומם על כל ברכה ותהילה״. וכשכל הילדים שרו את מילותיו היפהפיות של החזון איש באיגרות, נזכרתי בכל הפעמים ששרתי אותן אני בימי נעוריי בלהט ורוממות רוח, ואיך דימיתי בעיני רוחי את האיש הזה מהשיר, האיש הזוכה, באופן מאוד מסוים, שתאם לנרטיב שבו חייתי ושעליו התחנכתי. אבל היום, ובמיוחד לאחר השנה הארורה הזו שעודנה נמשכת, עברו לנגד עיניי כל אותם אנשים שזכו לידיעת התורה והפכו אותה לתורת חיים, תורה שמחוברת לחיים, ומסרו נפש וגוף ומקום עבודה ואישה וילדים ופרנסה ושפיות ותחביבים ולימודים וטיולים ומזגן ומיטה מוצעת ואוכל חם של בית – והם באמת־באמת נראים כמו בני אדם, אבל באמת הם מלאכים שחיים בינינו חיי אצילות או מלאכים שכבר אינם חיים בינינו אבל לנצח יישארו מרוממים על כל תהילה.
