כ"ט בנובמבר 1947, יום ההצבעה באו"ם. בניגוד למצופה, בן־גוריון איננו ספון בלשכתו או יושב לצידה של פולה בביתם בתל־אביב. הוא בוחר לנסוע לקליה, שם הוא מקשיב בבדידות מזהרת לתוצאות ההצבעה ההיסטורית. דף מיומן הכיס שלו מספר את הסיפור כולו. וכך כותב "הזקן": "נפלה הכרעה – 10:13:33". מייד לאחר המשפט הזה, המתייחס כמובן לתוצאות ההצבעה על החלטה 181 (תוכנית החלוקה), הוא רושם עוד 17 מילים בלבד, כל מילה בשורה נפרדת:
"ממשלה, שם, בירה, תקציב, משטרה, משדר, צבא, שירותים, פקידות, חוקה, משפט, נמלים, שדות תעופה, מחוזות, כספים, מטבע, המנון".
במילים אחרות: על אף המאורע ההיסטורי, אף שחלום הדורות נמצא כפסע מלהתגשם, בן־גוריון לא חוגג. הוא לא רוקד ברחובות ולא משיק כוסית עם משפחתו או חבריו לדרך. רחוק מכך. "ושוב אני אבל בין השמחים, כביום כ"ט בנובמבר", כתב ביומנו כחצי שנה אחר כך, ב־14 במאי 1948, ותיאר את הלך רוחו בשני רגעי השיא הלאומיים והאישיים הללו.
אז מה הוא כן עושה בשעות הגורליות הללו, שעות החרדה שלו, בחודש נובמבר 47'? הוא ממוקד במשימות קונקרטיות הקשורות בעתיד המשותף שלנו. בן־גוריון כותב מעין "רשימת מכולת" להקמתה של מדינה – את שנדרש, את שצריך, את שחסר. הוא כותב על שירות ציבורי (פקידות, שירותים) על כוחות ביטחון (צבא ומשטרה) על כלכלה (כספים, מטבע), על משפט (משפט חוקה) ואפילו על סמלים לאומיים (בירה והמנון). 17 מילים בסך הכול, 17 מילים שאמורות להפוך חלום למעשה, חזון לדרך.
בעמוד הבא ביומן הכיס, ב־30 בנובמבר 1947, כותב בן־גוריון כך: "07:30 – ערב – משמרת בן־אשר. חזרתי לירושלים. פועלי דפוס ת"א: מפלגה – 376 (68%), השה"צ 109 (19.7%), פוע"צ 67 (12%)". הפעם, עיניכם הרואות, הוא צולל לדרך ולאבנים הקטנות שמרכיבות אותה. כלומר, למוחרת ההצבעה הגורלית, אחרי שניסח את שדרוש לכינון ריבונות, את שצריך לעתידנו, הוא מתמקד בפרטי הפרטים של ההווה – מי במשמרת במפא"י, מה היו תוצאות הבחירות של פועלי הדפוס בתל־אביב. ההבדל בין הימים זועק לשמיים – הכיצד אפשר לעבור בין בניית מדינה לאזוטריה יומיומית? בין חזון למציאות האפורה של חיינו? על פי תפיסתו של בן־גוריון, זה הכרחי. בלי חזון אין דרך, ובלי דרך – כיצד נממש החזון? על פי הזקן, מבטנו צריך להיות מופנה לאופק וליום־יום בו־בזמן, שהרי רק כך משנים מציאות.
היום, יותר מ־76 שנים לאחר מכן, כאשר הקוממיות שלנו שוב עומדת למבחן מרובע – ביטחוני, חברתי, כלכלי, אנושי – זו העת לחזור לרשימת המכולת ולבחון אותה במבט צופה פני עתיד. מה ברשימה הזו הכרחי לדרך שעוד צפויה לנו? על מה ניתן לוותר? מה חסר בה ונדרש? ובכלל, איך מחליטים על כיוון ודרך במדינה שנמצאת בקונפליקטים פנימיים מתגברים? איך מסתכלים לעבר האופק כאשר אנחנו נמצאים במלחמה במספר חזיתות זה למעלה משנה?
נדמה שהתשובה לכך מתחילה בנו, בהתבוננות של כל אחד ואחת מאיתנו על הרשימה הזאת, על 17 המילים הללו. מה המשמעות של הרשימה הזו לגבינו? מה היינו מוסיפים? על מה היינו מוותרים? אילו עקרונות, מוסדות ותפיסות הכרחיים לקוממיות הישראלית כיום? מה אנחנו חייבים לכתוב באותיות קידוש לבנה כחלק משרטוט אופק של מדינה בת־קיימא, שמקנה לאזרחיה ביטחון וחותרת לשלום, ובעיקר, עומדת מחדש בחוזה הבלתי כתוב בינה ובין אזרחיה? אילו משימות יש להוציא לפועל מחר בבוקר כדי שישראל כמדינה וכחברה תקדש את החיים עצמם ככאלה שראוי ונכון לחיותם? הרשימה הזו קוראת לנו קודם כול להיות אקטיביים, משום שהמדינה היקרה הזאת היא שלנו ועבורנו.
אילו משימות יש להוציא לפועל מחר בבוקר כדי שישראל כמדינה וכחברה תקדש את החיים עצמם ככאלה שראוי ונכון לחיותם? הרשימה הזו קוראת לנו קודם כול להיות אקטיביים, משום שהמדינה היקרה הזאת היא שלנו ועבורנו
בגיליון שלפניכם בחרנו להתכתב עם רשימת המכולת של בן־גוריון. תמצאו כאן ראיונות וטורי דעה שעוסקים במילים מתוך הרשימה (שירות ציבורי – "פקידות", "שירותים"; שידור ציבורי – "משדר"; התקווה – "המנון") או במילים שחשבנו שראוי לכלול ברשימה מחודשת לאחר 76 שנות עצמאות (למשל -"מורשת").
ובנימה אישית – הנה מילים ל"רשימת המכולת" שלי:
אמון, אמנה חברתית, ממלכתיות, צבא עם, שירות לכולם, נגב, גליל, תקציב (מזון, מעון, מרפא, מורה, מלבוש), "שתי עגלות מלאות", חינוך ממלכתי, חוקה ומשפט, שוויון, בחירות (אזוריות וכלליות), שלום.
המילים הללו נכתבות בשדה־בוקר, אך נכון שתיכתבנה מילים דומות ושונות בכל הארץ, לאורכה ולרוחבה. זה הזמן שלנו כחברה לחשוב על העתיד – הקרוב והרחוק – ולעצב אותו יחד.
איתן דוניץ הוא מנהל המכון למורשת בן–גוריון
