כבר בשנות העשרים של המאה ה־19 החלו להתפרסם במרכז אירופה ומערבה שירים המביעים כמיהה לשיבת העם לארץ מולדתו. רבים מהם חוברו ביידיש או בגרמנית, ובמשך הזמן תורגמו לעברית. במקביל לשירים בשפות הנכר פרצה גם אופנה חדשה, שלא ברור מי היה קהל קוראיה, של חיבור שירים בלשון העברית הקדומה.
שירים אלה חוברו בשפת התפילה האשכנזית, בהטעמה המאפיינת את התפילה והלימוד של קהילות אשכנז, "שפת עֵבר" כפי שכונתה על ידי כמה מאותם משוררים פייטנים. היו אלה שירי כמיהה לציון שחוברו בהשראתם של משוררי המקרא ומשוררי תור הזהב של ספרד, בשפת ספר התפילה היהודי. חלקם הושפעו מרוח אביב העמים שלאחר מלחמות נפוליאון ומהשירה הלאומית של עמי מרכז אירופה שזקפו קומתם. בכולם הובעה כמיהה עזה לציון: המילים "נפש יהודי", "מזרח", "הומיה", "אביב", "ציון", "שיבה" חוזרות בהם שוב ושוב.
תקצר היריעה מלתאר את כל השירים הללו, אך מי שיעיין בהם ימצא כמעט את כל אוצר המילים שממנו שאב המשורר נפתלי הרץ אימבר את השראתו לכתיבת השיר "תקוותנו", שכמה שורות מתוכו התגבשו למילות המנון "התקווה".
משורר חשוב במיוחד הוא מרדכי צבי מאנה, שלכמה משיריו המולחנים הייתה השפעה גדולה על חיבור "התקווה". השיר המפורסם והאהוב ביותר שלו הוא "משאת נפשי", שחובר בשנת 1886, השנה שבה הלך לעולמו בגיל צעיר. שיר זה זכה להצלחה גדולה, והפך לשיר תפילה ולהמנון ברבות מתפוצות הגולה.
בשנת 1886, השנה שבה פורסם והתקבל בהצלחה "משאת נפשי", נולד במושבה ראשון־לציון שיר נוסף. מילותיו המקוריות חוברו כבר בשנת 1878. בעת שערך את הנוסח הסופי של השיר, שהה נפתלי־הרץ אימבר בארץ ישראל ונעזר בכמה מחבריו במושבה להשלמת הנוסח שפורסם. כמה שבועות לאחר פרסום החוברת קיבל שמואל כהן, עולה מסרביה ופועל במושבה ראשון־לציון את החוברת מאחיו, שהיה גם הוא פועל במושבה. כהן עיין בה והתחבר לנוסח החדש של "תקוותנו". הוא בחר מתוך השיר מספר שורות, יצר שיר חדש ונתן לו כותרת חדשה. "התקווה" של שמואל כהן הוא בעצם גרסה קצרה וערוכה של השיר "תִּקְוָתֵנוּ" של נפתלי הרץ אימבר.
הצלחתו של השיר בנוסח החדש והמקוצר הייתה מיידית, והוא פרץ לתודעה הן בארץ ישראל והן באירופה, לצד "משאת נפשי" ו"שם במקום ארזים". על פי מחקריו של אליהו הכהן, ”התקווה" היה להמנון הבלתי־רשמי של האגודות הציוניות בגולה עוד בימי העלייה הראשונה. הקונגרס הציוני השביעי בשנת 1905 הסתיים בשירת "התקווה", בגרסה החדשה של השיר, כפי שערך והלחין שמואל כהן. גם בסיום הקונגרסים הבאים הושר התקווה, והחל מן הקונגרס הציוני האחד־עשר שרו אותו כהמנון ובעמידה.
בשנת 1933, שנה דרמטית מאוד בחיי העם היהודי, הכריז הקונגרס ה־18 של התנועה הציונית על השיר כהמנון רשמי. לצד התקבלותו בקרב מרבית העם היהודי בארץ ובגולה, חשוב לציין שמילות השיר נתונות במחלוקת מתמשכת מאז הקמת המדינה בשנת 1948.
את הלחן של "התקווה" התאים שמואל כהן, על פי עדותו שלו, לשיר־עם רומני מולדבי שלמד טרם עלותו ארצה. זהו לחן של שיר עממי כלשהו, ולמען האמת ניתן למצוא אותו במספר גרסאות, הן כשיר של עגלונים ("עגלת השוורים" או "אויס צ'יה") והן כשיר אביב ("התעוררו עצי החורש") שהיו פופולריים בסרביה.
הצלחתו של השיר בנוסח המקוצר הייתה מיידית, והוא פרץ לתודעה לצד "משאת נפשי" ו"שם במקום ארזים". על פי מחקריו של אליהו הכהן, "התקווה" היה להמנון הבלתי רשמי של האגודות הציוניות בגולה עוד בימי העלייה הראשונה
המלחין והמוזיקולוג אברהם צבי אידלסון היה הראשון שחיפש את מקורות הלחן של "התקווה". הוא גרס שמקורו בתפילה יהודית עתיקה, "ברכת הטל" שחיבר רבי יצחק בר־ששת בספרד במאה ה־14. המשיכו את הכיוון המחקרי הזה המוזיקולוג מנשה רבינא, הפסנתרנית אסתרית בלצן ובמאי הסרטים ראובן הקר, שיצר סרט תיעודי בשם "לך לשלום גשם" על תולדות ההמנון. כל החוקרים התייחסו בכובד ראש לפואמה הסימפונית "וולטבה" של המלחין הצ'כי בדז'יך סְמֶטַנָה. קטע מפואמה זו הושמע תדיר בתחילת שידורי הרדיו בעברית, בתקופת המנדט הבריטי.
המנון בסולם מינורי הוא תופעה נדירה. העובדה שההמנון הלאומי של העם היהודי כתוב במינור ולא במז'ור כמו רוב ההמנונים הלאומיים, מתחברת לעובדה שמרבית התפילות היהודיות כתובות בסולם מינורי. המוזיקולוג אדווין סרוסי לא מצא הוכחות להשפעתם של פיוטים או תפילות עתיקות של העם היהודי על הלחן. לדעתו יש לקבל את עדותו של שמואל כהן כפשוטה, שהשיר הולחן בהשראת שיר "עגלת השוורים" שזכר מימי נעוריו.
החל מסוף שנות השלושים הוזמנו להמנון מספר עיבודים עבור תזמורות שפעלו בארץ ישראל המנדטורית. התזמורת הסימפונית הארצישראלית, לימים התזמורת הפילהרמונית, ניגנה את ההמנון לראשונה בשנת 1937 בניצוחו של המנצח הבריטי מלקולם סרג'נט. בשנת 1945 הקליטה התזמורת את ההמנון בניצוחו של המנצח האיטלקי ברנרדו מולינארי. ישנן סברות שונות לגבי העיבוד היפה והמרשים המנוגן גם כיום. ההערכה המקובלת על רוב החוקרים היא שהעיבוד המקורי הוא של מלקולם סרג'נט, ושמולינארי רק ערך ושיפר במעט את העיבוד המקורי.
בעקבות אירועי 7 באוקטובר פתח המנצח להב שני, מנהלה האמנותי של התזמורת הפילהרמונית, מופע מיוחד בביצוע מרגש של העיבוד המיוחס למולינארי, לצד "תרועה לישראל" של פאול בן־חיים. השידור החי של המופע התקיים ב־22 באוקטובר 2023. בביצוע היפה והמרגש שלו התגלה כוחה של המוזיקה כמקור לעידוד ולתקווה. בשנים האחרונות מושרת "התקווה" עוד ועוד בעצרות, בהפגנות, בכינוסים ובמפגשים קהילתיים ומשפחתיים, כמו גם בעצרות זיכרון ובהלוויות. במילים ובלחן יש כוח מיוחד, האוסף אל תוכו אלפיים שנים של התפתחות תרבותית, מילולית ומוזיקלית. זוהי יצירה משותפת של העם כולו לדורותיו. עוֹד לֹא אָבְדָה תִּקְוָתֵנוּ.
פרופ' מיכאל ווֹלפֶה הוא מלחין, מעבד, מורה ומנצח ישראלי, דקאן הפקולטה למוזיקה רב–תחומית באקדמיה למוסיקה ולמחול בירושלים
