בסוף יוני 1948, בהפוגה הראשונה מקרבות מלחמת העצמאות, כחודש וחצי לאחר הקמת המדינה, נערך בישראל טקס ממלכתי ראשון. באירועים רשמיים שנערכו במרכזי הערים הגדולות נשבעו כל חייל וחיילת צה"ל לשמור אמונים "למדינה, לחוקתה ולשלטונותיה המוסמכים", ו"להקדיש את כל כוחותיי ואף להקריב את חיי להגנת המולדת ולחירות ישראל". הטקסים ביטאו את הריבונות החדשה, הוציאו את הצבא מהמחתרת, והעבירו מסר ברור של מרות והעדפת הטוב המשותף על פני האינטרס המפלגתי הצר.
הטקסים הותירו רושם עמוק על ישראלים רבים, אבל עיתונאי "דבר" הוותיק י"מ ניימן נותר מסויג. "עוד נכונו לנו ימים שנצטרך להקדיש מחשבה לטקס במדינת ישראל", כתב באכזבה, ומיד לאחר מכן הודה: "אין לנו ניסיון רב בטקס חגיגי, מפואר בחיצוניותו. לא נתנסינו בכך ולא התעסקנו בכך בצורה מספיקה". הוא הפציר בראשי המדינה וקוראי העיתון לחפש אחרי גישה יהודית־ישראלית מקורית, ובראש ובראשונה "להחליט מה לא לעשות" ו"להתרחק מכל חיקוי עיוור לגויים".
בשנים הבאות התעצבה המסורת הממלכתית של ישראל בהדרגה ובצורה לא שיטתית, כשהעצה של ניימן ביחס לסגנון ממלכתי מקורי לא תמיד הייתה נר לרגליה. למרות הנטייה לראות בבן־גוריון מנהיג־על שעסק בכל היבט והיבט מעיצוב המדינה, תרבות וסמלים לאומיים לא עמדו בראש מעייניו. כך למשל, ברשימת המטלות שכתב לעצמו לאחר החלטת האו"ם על הקמת המדינה ציין בן־גוריון את ההמנון כנושא האחרון מבין הנושאים שיש לטפל בהם. החשש שלו ושל רבים אחרים היה שהפיכת "התקווה", המנון התנועה הציונית, להמנונה הלאומי של ישראל, יגרור כלפי היהודים בתפוצות האשמות ב"נאמנות כפולה". אולם בפועל הוא לא עסק בכך, ו"התקווה" התקבל כהמנון לאומי ללא החלטה או דיון של ממש, ומעמדו נקבע בחוק רק בעשור החמישי לקיומה של המדינה.
ובכל זאת, תרבות ממלכתית נוצרה בישראל הצעירה במהירות שיא. במהלך המחקר שלי הופתעתי פעם אחר פעם מהתהליך המהיר שבו חגים, סמלים ודימויים הפכו תוך זמן קצר למסורות. הר הרצל ויד ושם הפכו במהירות לאתרים לאומיים; כבר בשנה השנייה לקיומו התייחסו חברי הכנסת לטקס הדלקת המשואות כאל "טקס פתיחת החג המסורתי"; וחודשים אחדים לאחר סיום מלחמת ששת הימים הפך הזיכרון האישי של ישראלים רבים על תקופת ההמתנה שקדמה למלחמה, לאגדה שראשיתה בפחד ההשמדה וסיומה ברווחה גדולה. אלו הם רכיבים שונים של המסורת הממלכתית, שנוצרה כשמיכת טלאים, רכיב לצד רכיב, פרק אחר פרק. כיום, בפרספקטיבה של כמעט שמונים שנה, כבר ניתן לומר משהו על מאפייניה.
הנקודה הראשונה והבולטת ביותר היא הגמישות: ישראל מעולם לא קידשה את הסמלים שלה, אלא התאימה אותם לזמן ולמסגרת המשתנה. מטרות החינוך, הדימויים שעל שטרות הכסף וגבולותיו של פנתיאון המנהיגים הממלכתי – משתנים באופן תדיר. אנחנו מתאימים כל העת את העבר לצרכינו, זוכרים את מה שכבר הושכח, ושוכחים את מה שמוסדות המדינה עמלו קשה כדי שנזכור. יש לא מעט אנשי חינוך שהתהליך הזה מעציב אותם, אבל במהותם של דברים הוא מעיד על קיומה של חברה תוססת ובריאה.
את יום העצמאות הישראלי פותחים באופן מסורתי 12 סיפורים קטנים של נציגי העם כולו ולא נאום של אבי האומה. מחנה נתן בבאר ֿשבע נקרא על שמו של טוראי שהציל את חיי חבריו, וביום הזיכרון אנחנו מזמרים את "שיר אליפלט", לא גיבור מלחמה קלאסי
מאפיין שני הוא ההימנעות מפולחן אישיות. כבר ב־1948 כתב ניימן, במאמר שבו פתחתי, כי "נפשנו סולדת מכל סימן של אליליות", ולכן "מנהיג או גיבור – כבודו במקומו מונח, ואין ליצור פולחן מסביב לאיש, ויהיה הנערץ ביותר". זו נקודה שכדאי להרהר עליה גם באשר למורשת בן־גוריון, שכן זכרו של האיש עבר אבולוציה מבורכת, ובשנים האחרונות המחקר והשיח הפופולרי עליו עוסקים פחות בפרטים ביוגרפיים, פיקנטיים יותר או פחות, ויותר בשיח עם רעיונותיו.
מאפיין שלישי ומרכזי לא פחות הוא המקום המיוחד שאנחנו מעניקים בתרבות הממלכתית שלנו לסיפור הגדול של האדם הקטן. את יום העצמאות הישראלי פותחים באופן מסורתי 12 סיפורים קטנים של נציגי העם כולו, ולא נאום של אבי האומה. אחד ממחנות הקבע הראשונים של צה"ל, מחנה נתן בבאר־שבע, נקרא על שם טוראי שהציל את חיי חבריו, וביום הזיכרון אנחנו מזמרים את "שיר אליפלט", לא גיבור מלחמה קלאסי, אלא "ילד בלי אופי" ש"זחל כך ישר מול האש".
ישראל מעולם לא קידשה את הסמלים שלה, אלא התאימה אותם לזמן ולמסגרת המשתנה. מטרות החינוך, הדימויים שעל שטרות הכסף וגבולותיו של פנתיאון המנהיגים הממלכתי משתנים באופן תדיר
בתוך המלחמה הארוכה והקשה הזו, מלחמה שדורשת מאיתנו לגייס אליה גם את התרבות והעבר הממלכתיים, כדאי לחשוב על שלושת המאפיינים הללו ואולי גם על מאפיינים אחרים שלא הודגשו כאן. ימים יגידו עד כמה ואיך, אבל כבר עתה ברור שהמלחמה הזו משנה את המסורת הממלכתית שלנו, וכדאי לחשוב אם היא משנה אותה בכיוון שמשקף נאמנה את הרצונות והצרכים שלנו כחברה.
הזיכרון והתרבות מתעצבים בעת הזאת מחדש, והבחירה בידינו: האם אנחנו מבקשים סיפור של האדרת השלטון שלא טועה לעולם, או סיפור של חשבון נפש וקבלת אחריות; האם אנחנו מעדיפים גיבורי מקלדת ומסך שמשתלחים בציבורים כאלה ואחרים, או גיבורים ששמו את נפשם בכפם כדי להציל חיי אדם; האם אנחנו רוצים להביט אל העתיד המשותף בתקווה ולכונן תהליך אמיתי של תקומה, או שהתקומה היא מבחינתנו מס שפתיים נוסטלגי שמונע מאיתנו לפתח סמלים חיים, אמיתיים יותר ומרהיבים פחות, שנחוצים לנו כל כך למען העתיד.
ד"ר עדי שרצר הוא מרצה בכיר בבית הספר לחינוך באוניברסיטה העברית, העוסק בחקר הממלכתיות
