נראה כי שאלת חופש הפעולה אינה רק שאלה חשובה בשיקולי הפסקת האש המסתמנת, אלא השאלה היחידה שחשובה, ואולי הסוגיה היחידה שנותרה בטרם יוכרז פרוץ ההסדרה. איש אינו מאמין שיוניפי"ל יגלה פתאום מוטיבציה ויעצור את חיזבאללה מלשוב לגבול, וקל וחומר שצבא לבנון לא עומד לעשות את זה. מי נותר? צה"ל. ואיך צה"ל יאכוף את פירוק חיזבאללה מדרום ליטני אחרי נסיגה? ובכן, ככל הנראה, על ידי ערובה אמריקאית שיישמר לו חופש הפעולה במקרה של הפרה.
אך האם חופש פעולה אחרי נסיגה והפסקת אש ייתן לצפון את הביטחון שהוא כה זקוק לו? ספק רב. היעדר הסכמה בין-לאומית לחופש פעולה מעולם לא היה המחסום בפני פעולת מנע ישראלית לסיכול התעצמות חיזבאללה בעבר, וקבלת הסכמה בין לאומית מראש לא תמנע את חזרת הבעיה בעתיד.
איש לא מנע מישראל לעצור את ההתעצמות הזוחלת של חיזבאללה במהלך שמונה עשרה שנים ארוכות, מלבד מגבלות שהטילה על עצמה. לא ארצות הברית, לא רוסיה, לא אירופה ולא יוניפי"ל עמדו בדרכה של ישראל לפרק את תשתית הטרור של חיזבאללה על גבולנו הצפוני. ישראל היא שבחרה כיצד לנהל את המב"מ, המלחמה שבין המלחמות, כשמטרתה העיקרית הייתה מניעת התעצמות חיזבאללה, בסוריה, בסודאן, בעירק, אך לא בלבנון.
ישראל היא זאת שבחרה לאפשר לחיזבאללה "לזחול" לעבר גבול הצפון, בתחילה תחת כיסוי, ובהמשך באופן גלוי. ישראל היא זאת שאִפשרה לארגון השיעי לבצר את מעמדו בדרום, ולהכין מלכודת מוות לישובי הצפון, שהמתינה ליום פקודה, שבזכות יותר מזל משכל לא הופעלה. ישראל היא זאת שבחרה להכיל הרג של חיילי גבעתי בגבול הצפון באירוע אחד, וביימה פגיעה בעצמה באירוע אחר על מנת להרגיע את יצר הנקמה של חיזבאללה, באופן שלא יאלץ אותה לפעול. היא זאת שבחרה להגיב לכטב"מים ששוגרו לעבר מאגר כריש במשא ומתן מזורז היסטרי, שימנע ממנה את הצורך מלהתמודד עם המפלצת שצמחה מצפונה, והיא זאת שבחרה שלא להגיב על בניית אוהלים בשטחה בהר דב.
חופש פעולה רשמי לא ייתן לישראל דבר שלא היה לה, ואולי אף להפך, משום שהוא הופך את זכותה למתקפת מנע מתוך הגנה עצמית טבועה לדבר הנתון למשא ומתן. הבעיה מעולם לא הייתה חופש הפעולה, אלא אופן הפעולה.
אז מה הבעיה? אם הבעיה הייתה אופן הפעולה, על ישראל לשנות מכאן והלאה את אופן פעולתה! הפעם זה יהיה אחרת – נגיב על כל תקרית, נמנע כל התקרבות, נסכל מייד כל התעצמות! הבעיה היא שאין סיבה להניח שאופן הפעולה של ישראל ישתנה, משום שסיבות הבסיס לאותו אופן פעולה, הן יציבות. לאמירות כאלו אין יותר משקל מאמירה כמו "מחר אתחיל לרזות", ויש להן אותו מנגנון כשל – אותה הסיבה שמונעת מהדיאטה להתחיל היום, ותהא זו פרוסת העוגה המפתה או הקור של הריצה בחמש בבוקר, תהיה שם גם מחר.
במידה דומה, אותן הסיבות שמנעו מישראל להקפיד על מניעת התעצמות מאז 2006, ישארו גם ב2025. אם צריך לסכם את הבעיה במשפט – המחיר של כל פעולה ספציפית למניעת התעצמות יהיה תמיד גדול בהרבה, בטווח המיידי, מהבחירה לא לעשות דבר.
האיום הגדול: להתמכר לשקט, שוב
בעוד חודש מהיום, שנה מהיום, כשהמלחמה תהיה מאחורינו, חיזבאללה יעשה את מה שהוא יודע – לזחול לגבול. בחסות האוכלוסייה שהוא חלק ממנה, פעיליו יחזרו תחילה באופן אזרחי, ובהמשך באופן רשמי. לישראל לא תהיה היכולת לעצור את זה, ולא הרצון לעצור את זה. את מי היא תפציץ בדיוק, אזרחים לבנונים? החוצפה תלך ותגבר, וההתעצמות תהיה גלויה יותר ויותר, אך תמיד בצעדים קטנים, כאלו שלא מצדיקים בפני עצמם את חזרת המלחמה. ככל שהזמן יעבור, חוצפתו של החיזבאללה תהיה גלויה יותר, אך גם המחיר להחזרתו לאחור יהיה גבוה יותר. המנגנון הזה אינו תיאורטי, זה בדיוק אותו המנגנון שהביא לצמיחת מפלצות על גבולנו, מצפון ומדרום.
ישראל תתמכר לשקט. זה לא עניין של ימין ושמאל, אלא של טבע האדם. אף ממשלה לא תפתח במתקפת מנע ותפגע בצפון שרק התחיל להתאושש, בגלל שזיהתה רובה, פעיל, רקטה או עמדה. דעת הקהל לא תסבול את זה. התקשורת לא תסבול את זה. אף זמן לבצע את זה לא יהיה הזמן המתאים, ויהיו אלו חגים, חופש גדול, משבר כלכלי או בחירות קריבות. התמריץ של המנהיגים תמיד יהיה הפוך מפעולה.
הסכם הפסקת האש המסתמן הוא חזרת הקונספציה וחזרת מדיניות ישראל בצפון לסורה. ישראל לא מקבלת בהסדרה שכזו דבר שאין לה כעת, מלבד האפשרות לטמון את הראש בחול, עד הסבב הבא, בזמן שהצד השני מבחינתו ניצח – הוא שרד, רוב הגוף הלוחם שלו לא נפגע, את שרשרת הפיקוד הוא יחליף בלוחמים מנוסים ששרדו את המלחמה הנוכחית, ואת הנשק הוא יקבל שוב מפטרוניו.
אחרי שספגה שנה של רצועת ביטחון בשטח ישראל, ישראל תיסוג מהשטח שאיים והחריב את יישוביה, בהסכם שהוא חזרה לשישה באוקטובר בכל מובן אפשרי. סיום המלחמה כעת וחזרה לגבול יהפוך את המלחמה מול חיזבאללה, לעוד סבב, לצוק איתן מורחב – השמדת האיום המידי מול הגדר ותקיפות איכות בעומק, ללא שינוי המציאות האסטרטגית. בפעם הקודמת, בדרום, זה נגמר בטבח שמחת תורה. אבוי לנו אם נאלץ לגלות מה יביא את ישראל להחליף את הקונספציה מול הצפון לקראת הפעם הבאה.
