ההסכם המסתמן להסדרה בצפון, הבנוי למעשה על בסיס מודל החלטה 1701 של האו"ם שסיימה את מלחמת לבנון השנייה בשדרוגים קלים, מכניס את מדינת ישראל לסיכון אסטרטגי בלתי נסבל. חתימה עליו בעת הזו תהיה חוסר אחריות, ומי שיחליט על כך לא יוכל לומר בעתיד "ידי לא שפכו את הדם".
לפני שנפרט מהו הסיכון הדרמטי, צריך קודם להסביר ביושר את ההיגיון שעומד מאחורי ההסכם המסתמן, וחשוב לומר שיש היגיון כזה. מאז ה-8 באוקטובר חיזבאללה החזיק את מדינת ישראל במצב של בערה קבועה על אש נמוכה-בינונית בצפון. המצב הזה חייב אותנו לנהל קרב הגנה סיזיפי וקשוח מאוד, כשעצימות התקיפות של חיזבאללה כל הזמן הולכת ועולה. כל הניסיונות שעשו המתווכות להגיע להסדרה סבירה בצפון כשלו – לא בגלל פרטי ההסדר בצפון, אלא בגלל העמדה העקבית שהארגון הציג, שלפיה לא תהיה הסדרה בצפון בלי הסדרה בעזה, כלומר נסיגה ישראלית מעזה. ואז הגיעה שרשרת המתקפות של ישראל: מבצע הביפרים, מבצע מכשירי הקשר, חיסולי הבכירים ובראשם נסראללה ויורשו, ובעיקר חיסול כל התשתיות המטורפות של הארגון בקו המגע. ועכשיו, ראו זה פלא, חיזבאללה מוכן להסדרה בצפון בתנאים יותר טובים לישראל מאלו שהציעו המתווכות קודם – בלי שצה"ל נסוג מעזה.
להתפתחות הזו יש משמעות קריטית, כי ההנחה בישראל היא שחלק ניכר מהסירוב של חמאס להגיע לעסקת חטופים בתנאים סבירים, נובע מהתחושה שיש לו גיבוי מחיזבאללה. אם הוא ירגיש מבודד, הוא ייאלץ להסכים לעסקה, ובמקביל ניתן יהיה להגיע להישגים משמעותיים במסגרת ההסכם בצפון.
עד כאן ההיגיון בהסכם, אלא שלצד ההיגיון הזה יש פה כאמור הכנסה של ישראל למה שעשוי להתברר כמלכוד נורא. אם הדיווחים על ההסדר המסתמן נכונים, ובסופו של דבר מדובר ב-1701 משודרג, ולא בהסדר שכולל לפחות פירוק מלא של חיזבאללה מנשקו ופירוז של כל דרום לבנון בפיקוח מערבי הדוק – אין דרך להגדיר את האירוע חוץ מאשר חרפה. מהר מאוד (תוך שנים ספורות לכל היותר) ישראל עלולה למצוא את עצמה במצב קשה יותר מול חיזבאללה בלבנון מזה שבו הייתה ב-6 באוקטובר 2023.
עד ל-6 באוקטובר חיזבאללה נערך בקו הכפרים הסמוך לגדר הגבול בלבנון בפרט ובדרום לבנון בכלל, באופן שאמור היה לאפשר לו לבצע מתקפה על יישובי הצפון, שיחסית אליה ה-7 באוקטובר נראה במחילה כמו משחק ילדים. זה היה ידוע לכל מי שהכיר את המצב הביטחוני בצפון אפילו שלא לעומק. תשתיות התקיפה שחיזבאללה הכין בקו הכפרים הראשון ונחשפו במהלך שלב א' של מבצע חיצי הצפון הן מטורפות. דובר צה"ל פרסם חלק, אבל מי שקצת נחשף לממצאים יודע שמה שפורסם הוא ממש רק חלק. מדובר במערך מחומש, מצויד, ערוך להתקפה וגם להגנה. מערכת שלמה של כוח רדואן שהוכנה ליום פקודה, והייתה ערוכה בהיקפים דמיוניים. העובדה שכל זה לא הופעל ב-7/8 באוקטובר, עקב שיקולים כאלו ואחרים של חסן נסראללה ואיראן, ולישראל ניתנה השהות לפנות את היישובים סמוכי הגדר ולהיערך לקרב הגנה בצפון היא באמת בגדר נס.
אולם, מצד שני צריך להגיד שגם ישראל נערכה מבעוד מועד לעימות. מבצע הביפרים, מבצע מכשירי הקשר, החדירה המודיעינית שאִפשרה את חיסול בכירי הארגון, ואיסוף מודיעין מטרות נרחב ומדויק על חיזבאללה בכל רחבי לבנון, אִפשרו לישראל לעבור בצפון מהגנה להתקפה אפקטיבית הרבה יותר מהר וחזק ממה שניתן היה לדמיין. צבירת הנכסים הללו היא לא דבר של מה בכך. מבצעים כדוגמת מבצע הביפרים ומכשירי הקשר הם לא דבר שמצליח כל שנה, פרישת רשתות מודיעין איכותיות לוקחת שנים, וכך גם איסוף מודיעין מטרות בהיקפים גדולים. ברגע שישראל פתחה במבצע "חיצי הצפון" היא בהגדרה קיבלה הזדמנות חד פעמית לעשות שימוש בכל הנכסים שנצברו בסיבוב הנוכחי, ולמקסם ככל הניתן את הפגיעה הצבאית והמדינית בחיזבאללה, כך שהוא לא יוכל לשוב ולפגוע בישראל. חלון ההזדמנויות נפתח, והוא נותר פתוח כל עוד המבצע הנוכחי נמשך. אולם, ברגע שהמבצע יסתיים המצב משתנה.
מכאן ואילך היכולת של צה"ל לבצע מתקפה בסדר גודל כזה מתאפסת למשך זמן רב. אם ההזדמנות לא מנוצלת להכרעה, אנחנו מקבלים חיזבאללה לא מוכרע שיחזור למרוץ חימוש, ובכלל לא בטוח שעד שהוא יצבור מספיק נכסים כדי לצאת למתקפה, ישראל תצבור מצידה מספיק נכסים התקפיים שיאפשרו לה להתמודד מולו. לא בכל יום מבצע חשאי מתוחכם כמו מבצעי הביפרים ומכשירי הקשר נוחל הצלחה, ומדינה רוכשת יכולת פגיעה דרמטית כל כך בארגון טרור שעומד מולה. משמעות הדבר היא שהסכם מהסוג עליו מדובר עלול להביא אותנו תוך כעשור, אולי פחות, לנחיתות צבאית שתסכן ממשית את יישובי הצפון, כשלישראל לא יהיה לכך מענה מספיק טוב בזמן. וזה כבר סיכון אסטרטגי בלתי נסבל.
