לאולם ההקרנה הרחב בפרמיירה של הסרט "מרשעת", נכנסתי עם אפס ציפיות. בתור חובבת מיוזיקלס, שנכוותה לא פעם מניסיונות לא מוצלחים להפוך את יצירות הענק לסרט מסחרי מרוויח, חרדתי לגורלו של אחד ממחזות הזמר המצליחים בהיסטוריה.
אבל במקום להיקלע לעיבוד לא מוצלח שמחריב בגסות את האווירה המהפנטת והקסומה שיוצרים בדרך כלל מחזות זמר טובים, מרשעת, המגולל את סיפורה של המכשפה הרעה מהמערב, מזמין את כל יושבי האולם למסע קסום של שעתיים וחמישים דקות (ומדובר רק בחלק הראשון) בארץ עוץ, שגם אחריהן הקהל המשיך לשבת עוד קצת, מסרב להיפרד.
קשה לשים את האצבע על הדבר המרכזי שהופך את "מרשעת" לאהוב ומהפנט כל כך. אולי זו ההמתנה המייסרת לעיבוד קולנועי שלא נרמס תחת רגלי הפרוגרסיביות, תוצר הוליוודי שלא משדר בינוניות, או השירים שבוצעו בלייב תוך כדי הצילומים על ידי שתי שחקניות-זמרות מהמוכשרות שנראו על מסכי הקולנוע, ובכך השכיחו את העובדה שיש כאן מסך שמפריד בינן לבין הקהל. אם מתייחסים לישראל, ברור שיש לאסקפיזם כל כך קיצוני מקום בימי מלחמה מתמשכת, וגם חיבור אישי לסיפור שאציין בהמשך. ואולי זו פשוט העובדה שמתחת לתפאורה המרהיבה והיצורים הצבעוניים של עוץ, מסתתר סיפור התבגרות יפהפה של שתי נערות, האחת דחויה והשנייה 'פופולרית'. מה שעוד יותר מדהים, זה שהסרט עצמו גם מתבגר. מהתחלה מחויכת, עד לסצנות קודרות שמוסיפות נפח חשוב של אמינות, ברגע בו הגיבורות מגלות שהן חיות בדיקטטורה סמויה, עם ניחוח אנטישמי.
מי שעומדת במרכז העלילה היא אלפבה (סינתיה אריבו המדהימה), בת המושל שללא רצונה נגזר עליה לחיות תמיד כחריגה מעצם העובדה שהיא נולדה ירוקה מכף רגל ועד ראש. היא מגיעה לשערי אוניברסיטת 'שיז', ובניסיונה להגשים את חלומה ולפגוש את הקוסם הגדול מארץ עוץ, מתחילה ללמוד לשלוט בכוחותיה העזים. במקביל היא סובלת מבריונות חברתית חמורה, ומהעובדה שהיא נאלצת לגור עם ההפך הגמור ממנה, עלמת החן חובבת הוורוד גלינדה (אריאנה גרנדה, עם תפקיד שכנראה שם את האוסקר בכיסה הקטן). כשהחיות בעוץ מאבדות את זכויותיהן לאט לאט עד שנאסר עליהן ללמד ולחיות לצד השאר והן נשלחות לכלובים (נשמע מוכר?), אלפבה, כמי שמכירה את טעם הדחייה מהחברה, היא זו שלוקחת על עצמה להיאבק למענן, בלי הרבה סיכוי להצליח.
למרות שהיה להם בסיס מעולה לעבוד איתו, הקרדיט כולו מגיע ליוצרי הסרט. החל מהבמאי ג'ון מ. צ'ו שהשכיל לשמור באדיקות על האפקט התיאטרוני עם תפאורה אמיתית ושירה חיה, התסריטאים שוורץ, הולמן ופוקס שהתפיחו את המחזמר עד שאורכו גדל פי שניים, ועד לשחקנים, שנתנו תצוגת משחק אנרגטית וסוחפת. סצנה אחרי סצנה, השעמום לא פג, ואף יד לא נשלחה לעבר הטלפון המפתה. הישג שנחשב עצום בשנת 2024, בואכה 25.
אך למרות השעות שחלפו מבלי משים, "מרשעת" לא חף מטעויות. הסבל שאלפבה מפגינה הוא שיטחי, קיטשי ואפילו מעצבן. אין הצדקה למאבק הקיצוני שלה מול המערכת, ולכן, בלי כוונה, הלב נוטה דווקא לגלינדה מלכת השכבה הערמומית, אבל הכל כך אנושית. סך הכל היא עוברת תהליך התבגרותי שכולנו שותפים לו, מילדה מפונקת שמקבלת כל מה שהיא רוצה למישהי שנתקלת בסירוב חד ושותפה משונה מאוד בחדר שלה. למרות שהיא שייכת לצד 'השלילי' במשוואה, גלינדה היא דמות שכולנו מכירים, ובאלפבה, גיבורת הסרט, עוד לא נתקלנו במציאות, כך שברור מי הפייבוריטית.
אבל חוץ מעוד כמה שגיאות עלילתיות קטנות (ומתבקשות, כי אין דבר כזה סרט מושלם), מרשעת עומדת בהצלחה בשם שיצרה לעצמה אחרי שבועות ארוכים של שיווק אגרסיבי. ואכן, כבר בשבוע הראשון לצאתו בבתי הקולנוע ברחבי העולם, מרשעת רשם לעצמו הכנסות גלובליות של מעל 150 מיליון דולר, מתוכם למעלה מ-2 מיליון ש"ח רק בישראל.
ההצלחה הרבה וכמובן גל התגובות הנלהבות ברשתות החברתיות, גרם למפיציו להודיע כי בחודש הבא, תושק גרסת שירה בציבור בקולנוע שתאפשר לקהל לשיר יחד עם כוכבות הסרט בהקרנות חגיגיות, מה שמסתמן כצעד ראשוני בשיעבוד לקאלט הבא של זמננו.
