בזמן מלחמת לבנון השנייה הייתי רב של יחידה מובחרת. גייסו אותי בצו שמונה, התייצבתי בבסיס, וקצינת הקישור התחילה להדפיס עבורי את המסמכים הנחוצים. היא עבדה עם מדפסת ישנה, מאלו שהיו מדפיסות דפים עם חורים בשני הצדדים. אחרי שמונה דפים אמרה הקצינה המנוסה: "זהו, גמרנו" – אבל המדפסת המשיכה לטרטר. "אני לא יודעת מה זה", היא אמרה. הסתכלנו בסקרנות בדף האחרון שהודפס. היה כתוב עליו בשלוש שפות: "נושא כתב זה הוא איש דת, ולפי אמנת ז'נבה אסור לפגוע בו". בתחתית הדף הייתה הוראה: "יש להצמיד דף זה לחולצת המדים". אף שאני בדרך כלל אדם מערכתי, ונוטה לקיים פקודות, מההוראה הזו איכשהו התעלמתי, ולא הצמדתי לחולצה את הדף המושיע. הייתה לי תחושה שהחיזבאללה לא יתרשמו כל כך מדפים מודפסים. וזה גם מה שאני חושב על ההסכם העכשווי עם לבנון.
יכול להיות שלא הייתה ברירה; אולי ממשל ביידן לוחץ, אולי יש משהו דחוף שצריך לעשות באיראן, לא יודע. אבל גם אם לא הייתה ברירה אלא לחתום על הסכם גרוע, לא כדאי להעמיד פנים שהוא טוב. הוא דומה מדי לאופן שבו סיימנו את מלחמת לבנון השנייה. המלחמה ההיא הסתיימה בחמיצות כואבת, אבל אחרי כמה שנים התחילו לומר שאולי היא בעצם הייתה הצלחה: הנה, קיבלנו כמה שנים של שקט. רק השנה למדנו שזה היה השקט שבין הנפילה ממגדל לבין ההתרסקות על הקרקע. הנפילה הארוכה לקחה כמה שנים, כי לאויבינו יש סבלנות, ואולי הייתה לוקחת יותר, לולא סינוואר הכריח את חיזבאללה לחשוף את הקלפים. כך או כך, החלטת האו"ם שסיימה את מלחמת לבנון השנייה לא הייתה שווה את הנייר שעליו נכתבה – וכמוה כל ההחלטות וכל ההסכמים באזורנו. רק עובדות בשטח משכנעות אויבים להרפות מן המאמץ להשמיד אותנו.
הניסיון מלמד, שוב ושוב ושוב, שיש רק דרך אחת למנוע מאויבינו לרצוח אותנו: לכבוש קרקע. ברחנו מעזה – ועזה באה לרצוח אותנו. ברחנו בביזיון מלבנון – ולבנון רדפה אחרינו. המציאות מלמדת שבכל מקרה תהיה רצועת ביטחון בצפון הארץ; השאלה היחידה היא האם הרצועה תהיה בדרום לבנון או בצפון הגליל. למה קשה כל כך לישראלים רבים לומר זאת במפורש?
Video: צילום מהרשתות הערביות
כל מי שמדבר על כיבוש קבוע של שטחי אויב מתויג כמשיחי. לא בטוח שזה עלבון גדול, כי גם את בן גוריון היו ללא ספק מתייגים תחת הקטגוריה הזו. מה שמעניין וחשוב אינו הכותרת, אלא נטיית הנפש, הפחד הלא-רציונלי והבלתי-מובן מהדרך המוכחת היחידה להתמודד עם הרצחנות של הנאצים החדשים. שמעון פרס נהג לומר שעזה תהפוך להונג קונג של המזרח התיכון; במקום זה עזה הפכה לקינג קונג של הגיהינום. בכל מקום שצה"ל עוזב, הסיוט נכנס. למה הטובחים באו מעזה, ולא מיהודה ומשומרון? מה היה קורה לו התקיימו חלומותיהם של חסידי השלום, והיינו חלילה בורחים גם מטול כרם ומקלקיליה? מה היה מתרחש אז, חלילה, בכפר סבא ובנתניה ובתל אביב? לפני שני דורות שר דיוויד ברוזה: "יהיה טוב, רק נצא מהשטחים". אבל בכל פעם שיצאנו מהשטחים היה רע לתפארת. אז למה לצאת?
נדמה לי שלמרות כל האכזבות וכל המלחמות, יש ישראלים שעדיין מטפחים תקווה ל"פתרון הסכסוך"; שמסרבים להשלים עם העובדה שיש בעיות בחיים שאין להן פתרון. האנושות עוד לא מצאה תרופה לנזלת, אז נִמהר יהיה לצפות שתמצא תרופה לאנטישמיות הערבית. כמו שאנחנו חיים עם הרבה בעיות אחרות, נצטרך לעת עתה לחיות גם עם הבעיה הזו. אך לרבים קשה להשלים עם העובדה הזו, ולכן ערבוב גיאוגרפי בין ישראלים לאויביהם דוקר להם בעיניים וגם בלב.
ייתכן שרבים מסתייגים משליטה ישראלית קבועה בעזה ובדרום לבנון לא רק מטעמים כאילו-ריאליים, לא רק בגלל מה זה יעשה להם ומה זה יעשה לנו, אלא לא פחות מזה מטעמים סימבוליים: כשאנחנו מעורבבים עם אויבינו אי אפשר אפילו להזות על פתרון כולל לסכסוך. הפרדה גיאוגרפית, שמסמנת איזה גבול מוצק במפה, מעניקה אשליה של פתרון, או תחילת פתרון, או תחילת הדרך אל הפתרון. מחיקתו של הגבול הזה היא הכרה כואבת במציאות. היא הצהרה ברורה שאי אפשר לפתור את הבעיה שלנו עם הערבים בטווח הנראה לעין. אפשר רק לחיות עם הבעיה הזו, או חלילה למות איתה. עדיף לחיות מאשר למות, ולכן עדיף לכבוש מאשר לברוח. ואם אין ברירה ואנחנו נאלצים לוותר על הכיבוש, לפחות לא נעמיד פנים שהנטישה הזו היא חגיגה גדולה.
