קשה להתחמק מתחושת החמיצות מהסכם הפסקת האש שנכנס לפנות בוקר (ד') לתוקפו. דווקא נוכח ההצלחות המבצעיות המרשימות של תחילת הפעולה בצפון, ההישג המדיני נראה דל מאוד, ותמונות הלבנונים שחוזרים לאזורי הגבול מול ישובי הצפון ומתריסים מול הישובים הישראלים הנטושים בוודאי שאינן מעניקות תחושת הצלחה.
האם הייתה ברירה? קשה לדעת, משום שאנחנו לא יודעים את מה שאנחנו לא יודעים, אך גם אם הוצבה לישראל הצעה שלא ניתן לסרב לה – במובן המאפיוזי של המילה – לסיים את המלחמה (כפי שרומזים חברי הממשלה), זה אינו מסיר את האחריות מממשלת ישראל והעומד בראשה. זאת משום שהאחריות אינה רק על הפסקת האש העגמומית ברגע הספציפי הזה, אלא על הדחייה הפושעת, במשך שנה, בטיפול בחזית הצפון, דחייה שהביאה לפתיחת המערכה ברגע גרוע במיוחד. לא ניתן לטעון שמקור הדחייה הוא הפעולה בעזה, מסיבה פשוטה – במשך מספר חודשים בתחילת שנת 2024 המצב בעזה היה בקיפאון, ופעלו בה פחות כוחות משפועלים בה כרגע.
הדחיינות הכרונית הובילה אותנו לתחילת הפעולה כמעט במקרה – עם החשש שהביפרים הממולכדים התגלו – אחרי שמילואימניקים גויסו פעמיים ושלוש כולל לקווי הגנה בצפון ונשחקו עד דק, הובילה אותנו לביצוע פעולה על סף החורף, הובילה אותנו לביצוע פעולה תחת משטר אמריקני ברגעים שהוא הכי מסוכן לנו, שלב בו אין לנו שום מנופי השפעה עליו, כשהוא לא חייב לנו כלום. אם צריך לנתח את קבלת ההחלטות של ממשלת ישראל לגבי המלחמה בשנה וקצת האחרונה, זהו מוטיב חוזר. ישראל עשתה בדרך כלל את הצעדים הנכונים, בסופו של דבר, אבל הקצב, אוי, הקצב.
בעזה זה התבטא בכיבוש טורי – מצפון לדרום, בשלבים, ולא במקביל – ובשחרור מילואים מוקדם בדצמבר (רק כדי לקרוא לאותן יחידות שוב ושוב), שמנע את כיבוש רפיח באופן מידי, והביא לכך שנכנסנו אליה רק כעבור חודשים ובאופן שונה וללא השגת כל המטרות הצבאיות של המבצע (אשר תוכניתו כללה במקור אוגדה נוספת לכיתור), ובשינוי הפאזה לגבי צפון הרצועה של פשיטות חוזרות רק לאחרונה. יחד עם זאת, בשל העובדה שבעזה אנחנו פועלים כבר שנה בעצימות משתנה, יחד עם המציאות הפיזית השונה בעזה אשר ניתנת לכיתור ולחסימה, הגענו למצב שבו על אף משיכת הזמן מבחינה צבאית המצב מתחיל לקבל צורה שניתן לראות אותה משביעת רצון, עם כוכבית גדולה וכואבת של מצב החטופים.
בצפון, לא הייתה לנו הפרבילגיה של עזה. מתחנו זמן, מתחנו את כוחנו, עד שהיכולת לבצע פעולה משמעותית באמת בלבנון נפגעה קשות. כל מי שמכיר ולו באופן מעורפל את התוכניות לחזית צפונית יודע שהן היו שאפתניות הרבה יותר מתקיפות אווירות וניקוי כפרי הגבול. בצפון לא בוצע תמרון אמיתי, כי אחרי שחיכינו שנה, לא נותר לנו עם מי לבצע אותו, וכשכבר התחלנו לפעול, הפעולה בוצעה באופן איטי ומדוד בשל התנאים שנוצרו.
כשתושבי הצפון פונו מבתיהם בימים הראשונים של המלחמה, איש לא דמיין שנתחיל לטפל בבעיה כעבור כמעט שנה. ההמתנה הארוכה הביאה לכך שגם כשבוצעה הפעולה, לא ברור אם יוכלו לחזור. כשאתה לא מחליט, המציאות מחליטה בשבילך. וכשאתה מורח החלטות, האפקטיביות שלהן נפגעת גם אם מסקנת ההתלבטות, בסופו של דבר, היא נכונה.
על ישראל נכפתה המלחמה הזאת ב-7.10, ונכפתה המלחמה בצפון ב-8.10, אך היא המתינה עם הפעולה בצפון עד ספטמבר רק כדי לגלות שהיא מגיעה אליה רצוצה עייפה, ובלי קרדיט לבצע פעולה ארוכה ומשמעותית. אפשר להאשים אחרים, וההאשמות הללו נכונות; אי הגיבוי האמריקאי הוא ביזיון קשה וידובר בו עוד שנים. אך בסוף, זה עלינו.
ממשלת ישראל בחרה לדחות את הבעיה שוב ושוב, ולטפל בצפון רק כשלא נותרה לה כל ברירה אחרת, וגילתה את מה שמגלים דחיינים – שהיכולת שלהם לטפל בנזקי דחינותם לא עולה עם הזמן, אלא יורדת. ישראל המתינה והמתינה, וגילתה שכשהיא פועלת, לא נשארה לה היכולת לבצע את מה שהתכוונה בלי מחירים שייאלצו אותה לקטוע את הפעולה באיבה. הדחייה בפתיחת המלחמה הצפון הובילה בתורה להסכם הפסקת אש ללא שינוי המציאות, הסכם הפסקת אש שכולו דחיינות וזריקת הבעיה עוד כמה שנים קדימה, כמו שעשינו בסבבים הקודמים. ישראל בחרה שלא לשנות את המציאות בזמן, ותגלה, ומי ייתן שללא מחירים כבדים, שמי שלא משנה את המציאות נאלץ לחוות אותה שוב ושוב.
