במסדרונות של ועידת בן־גוריון השנייה בשדה־בוקר, השבוע, הסתמנה הסכמה מפתיעה בין בכירי מומחי מורשתו: הוא כנראה לא ניסח אי־פעם את ההגדרה המיוחסת לו בעניין תפיסת הביטחון של ישראל – "הרתעה, התרעה, הכרעה". מישהו אחר טבע אותה, ובכל מקרה היא יושמה באופן חלקי בלבד במלחמה האחרונה. לא הייתה הרתעה, לא הייתה התרעה, אם כי הושגה הכרעה. בניגוד לטרללת הדכדוך בטלוויזיה – ניצחנו. אולי סליחה שניצחנו, אבל ניצחנו.
שנה וחודשיים אחרי פרוץ המערכה, חיזבאללה וחמאס הם צל חיוור של מה שהיו ביום הראשון שלה. הרצי הלוי, רונן בר ודדי ברנע הצליחו לערוף את ראשיהם של כל בכירי צבאות הטרור הללו ולהשמיד את רוב תשתיות האמל"ח שלהם. אפילו בימים הקשים ביותר, חוץ מביום הראשון, לא עלה בידי האויב להגשים את חזונו הגדול: זריעת הרס עצום ברחבי ישראל. באמצע יוני עדיין הזהיר בכיר בתעשיית החשמל מפני כיבוי אורות כללי במדינה, והנה אנחנו כבר בכ"ט בנובמבר והחשמל זורם כסדרו. גם המים והאינטרנט. אין עוד מניעה עקרונית לשובם של תושבי הצפון לבתיהם, יש בעיקר עכבה פסיכולוגית. כמעט כל תושבי הדרום כבר חזרו. ראש עיריית שדרות אלון דוידי בישר בשדה־בוקר שמספר התושבים בעיר גדול היום יותר מאשר ערב המלחמה. רק החטופים והשבויים טרם חזרו, אבל ייתכן שגם הטיפול בעניין הכואב הזה יזורז כעת בעקבות הניצחון בצפון.
חיזבאללה אומנם לא הודיע רשמית על כניעה, רק על נכונות להפסקת אש, אבל כך קרה גם בכל המלחמות הקודמות. מדינות ערב לא נכנעו בפנינו רשמית מעולם, אפילו לא במלחמת ששת הימים. הן חטפו מכה איומה מצה"ל, ונאלצו להסכים להפסקת אש. המדינה היחידה בעת החדשה שנכבשה ורוסקה עד הסנטימטר האחרון הייתה גרמניה של היטלר, אבל זה קרה רק אחרי שארצות הברית, ברית המועצות ובריטניה חברו יחדיו נגדה. ישראל לא יכולה לכבוש את כל לבנון על אפו וחמתו של העולם. פחות או יותר היא עשתה בשלושת החודשים האחרונים מה שיכלה לעשות עם מצבת כוחות המילואים של צה"ל והמלאי במחסני החימושים שלו. במו עיניי ראיתי מה קרה, למשל, לכפר כילא אחרי שחיל האוויר וחטיבה 769 טיפלה בו. תושביו הפליטים היו שמחים להתחלף עם מטולה או מנרה ממול. 79 חללי צה"ל במערכה בצפון לא נפלו לשווא.
בקבינט היה רוב מוחץ להפסקת אש. כל קבינט אחר בישראל היה מצביע באופן דומה, אפילו בראשות בנט, שבאופן מאכזב יצא השבוע נגד. אפשר לשער שגם נתניהו היה תוקף את ההסכם בחריפות אילו עמד בראש האופוזיציה, וקורא להמשיך במערכה, כי ככה זה בישראל ובפוליטיקה בכלל: כולם גיבורים ואמיצים כשהם יושבים באופוזיציה, ומבוגרים אחראים ליד שולחן הממשלה. רק בן־גביר מתנהל באופן דומה משני צידי המתרס, נהנה מכל העולמות. בניגוד למנחם בגין, שפרש מממשלת גולדה במחאה על הסכם הפסקת האש בתעלה בקיץ 1970, או לגנץ ואיזנקוט שפרשו לאחרונה במחאה על אופן ניהול המלחמה, בן־גביר נשאר. כיסאו יקר לו יותר מעקרונותיו.
שנה וחודשיים אחרי פרוץ המערכה, חיזבאללה וחמאס הם צל חיוור של מה שהיו ביום הראשון שלה. עכשיו צריך לוודא שלא יתאוששו
בגין, כמו איזנקוט וליברמן השבוע, הזהיר אז שהאויב (המצרי) יפר את ההסכם, ובהמשך יגבה מאיתנו מחיר כבד. כך אכן קרה: המצרים הפרו את ההסכם בתוך יממה, וקידמו טילי נ"מ משוכללים לחזית. ממשלת גולדה, בלחץ אמריקני כבד ובפיתויי אספקת נשק, החליטה שלא להגיב. היא גם לא הגיבה על הפלת מטוס ביון ישראלי בשטחנו על ידי המצרים כעבור שנה. המחיר הכבד מאוד של ההבלגה נגבה מצה"ל באוקטובר 73'. אחרי חמישים שנה בדיוק שילמה ישראל גם את מחיר הבלגתה על התחמשות חמאס וחיזבאללה, וההתמסרות לשקט ולהסכמי הפסקות אש. מותר לקוות שלפחות בחמישים השנים הבאות היא לא תבליג עוד אפילו על התגרויות קטנות. זהו הלקח הצלול ביותר מהמלחמה: להרוג אותם כשהם קטנים. לא לאפשר לסינווארים החדשים וליורשי נסראללה לחפור מנהרות חדשות, להצטייד בתחמושת איראנית טרייה ולתחבל נגדנו תחבולות ארוכות טווח. אם לא נהיה חכמים לאחר מעשה, מתי כן נהיה?
הקפדה ישראלית מרבית על כל ניסיון של חיזבאללה להתאושש ממפלתו, תאפשר לצה"ל לבסס גם את ניצחונו בדרום. דרגות החופש המבצעיות שלו בגזרה המסוימת והמתוחמת הזו גדולות בהרבה לעומת גזרת לבנון, ולכן אפשר להתעקש בה על החזקת פרימטר רחב ועל השלמת תהליך ההכחדה של חמאס. במידת הצורך מותר להסכים גם להפסקת אש מסוימת כדי להחזיר את אנשינו ונשינו מהשבי, אבל לא לסגת כליל לקווי 6 באוקטובר. למה בצפון כן ובדרום לא? פשוט כי בדרום אפשר וגם מוכרחים. עזה חייבת לשלם מחיר נצחי על מה שעוללה לנו בשנה שעברה, כזה שיוציא את חשק המלחמה לשאר אויבינו למשך שנים רבות. כבר עכשיו יש לחיזבאללה הרבה פחות חשק מאשר בסתיו שעבר. קצת חבל שנסראללה לא זכה לראות.
