שבוע קשה עבר על מדינת ישראל, שבוע של נסיגות. הטענה המרכזית לטובת "הסכם הפסקת האש" בצפון היא איומי ממשל ביידן לפעול נגד ישראל במועצת הביטחון של האו"ם. טענה זו מגיעה, כך נראה, מסביבת ראש הממשלה, שמבקש להימנע מ"הפסד מוחלט".
יש בנימוק הזה ריאליזם מפוכח, אבל דווקא משום כך הוא בעייתי: זהו נימוק מתוך חולשה. צה"ל נלחם, מבחינות רבות – שרובן מוסתרות מהציבור – תחת מגבלות קשות, שחלקן באשמתו. המטכ"ל פועל ברמה אסטרטגית ירודה, והתוכניות האופרטיביות, עד כמה שניתן לכנותן כך, אינן תכליתיות. התוצאה היא חולשה צבאית־אופרטיבית, שמשמעותה חוסר יכולת להכריע או להשיג הישגים ארוכי טווח.
אם כן, הבעיה המרכזית איננה ההסכם אלא סיבתו: החולשה האופרטיבית. וזהו מחדל של הצמרת הפוליטית, ובראשה נתניהו. כמעט שנה וחודשיים לתוך המלחמה, ולא נעשה אפילו צעד משמעותי אחד כדי לפתור את בעיית היסוד האסטרטגית הזו.
החזק צריך לחשוש מיוהרה וביטחון עצמי מופרז; החלש, מפעולה מתוך פחד. המערכת הפוליטית־ביטחונית בישראל משלבת את שניהם: היא חלשה ופועלת מתוך פחד, אך מתגאה כלפי הציבור ב"עוצמה" מזויפת, תוך הפגנת יוהרה וביטחון עצמי מופרז. האם לפחות כעת, אחרי ההודאה בחולשה, נבין שהדור הנוכחי של ההנהגה, שחושב שפוליטיקה היא משחק ושביטחון הוא עניין של "תודעה", איננו מתאים לתפקידו? שנדרש תיקון יסודי במערכות הפועלות מתוך חולשה אופרטיבית – חולשה שהן עצמן הובילו אליה?
להסכם מצטרפות שתי תגובות של ראש הממשלה לאירועים בהקשר ביטחוני. הראשונה היא מענה חריף לכתבה בערוץ 12, שבה נכתב כך: "בניגוד לנטען – הערכת גורמי המודיעין, כולל ימים ספורים לפני פרוץ המלחמה, הייתה שחמאס מורתע, אינו מעוניין במלחמה, ושניתן לתמרץ אותו לשקט ארוך־טווח באמצעות תמורות כלכליות. בניגוד לנטען – המענק הקטארי הועבר לעזה לצרכים ממוקדים… ולא הגיע מעולם מידע שמימון זה שימש לטרור. בניגוד לנטען – הערכת המודיעין הייתה שפשיטה קרקעית של חמאס תמנה לכל היותר עשרות פעילים במספר מוקדים".
כל טענות נתניהו בתגובה אמיתיות – ועדיין הבעיה המרכזית כאן איננה שקרי ערוץ 12, אלא האמת שלו. הוא לא רק האמין למודיעין – שגיאה שאפשר להבין –אלא גם הסתמך עליו. וזה כבר כשל מובהק של מנהיגות ביטחונית.
עקרון־יסוד בביטחון הלאומי הוא שאסור לסמוך על הערכות מודיעין. כך למשל כתבתי בבמה זו בשבת שלפני טבח שמחת תורה, בגיליון שהוקדש למודיעין: "הלקח ההיסטורי חד־משמעי: אסור להסתמך על הערכות המודיעין". זו אמת ידועה.
אבל המערכת תחת נתניהו, וגם הוא עצמו – כפי שהוא מודה – התמכרו להערכות הללו. הן היו אופטימיות, "מעצימות", מבטיחות – ומנותקות לחלוטין מהמציאות. ולא רק שקנו את ההערכות הללו, אלא גם בנו עליהן את כל תשתית הביטחון הלאומי. מערכת הביטחון סובלת מתהליכי עבודה פגומים מיסודם, הנשענים על כשל מהותי זה שאיננו מטופל עד היום, ואין כוונה לתקנו.
אין תיקון, מפני שסיבת העומק לכשל היא חולשה אינטלקטואלית: פרדיגמה שגויה של ביטחון לאומי (שבסוציולוגיה הצבאית היא מכונה "פוסט־מודרנית"). וזו הצרה האמיתית: כלל הצמרת הביטחונית־פוליטית שותפה לה. התפיסה הזו רחבה ועמוקה כל כך, שנדרש בה טיפול שורש. אבל בצמרת, כולל נתניהו – כפי שהוא מעיד כאן בלי משים – כלל לא מבינים את הבעיה. נתניהו אדם מבריק, אך בביטחון לאומי הוא שבוי באותה פרדיגמה כמו שאר המערכת.
המלך הוא עירום
ומכאן לתגובה השנייה של ראש הממשלה: סרטון "האמת תנצח", שבו התייחס נתניהו למעצרם של אלי פלדשטיין והנגד המעורבים בפרשת ההדלפות הביטחוניות. גם כאן, כל דבריו אמת וכל ביקורותיו קולעות, אך גם כאן, הבעיה היא שהן מרשיעות, לפני הכול, אותו עצמו.
בסרטון מספר נתניהו על "מבול של הדלפות. הדלפות שמסכנות את ביטחון המדינה, מסכנות את לוחמי צה"ל, מסכנות את חיי חטופינו, ופוגעות במכוון במאמץ המלחמתי… הדלפות שנותנות מידע עם ערך עצום לאויבים שלנו – לאיראן, לחיזבאללה, לחמאס". הוא נותן דוגמאות, כולל "אחת ההדלפות החמורות בתולדות ישראל". מעבר להדלפות ה"נפשעות", נתניהו כועס על מידורו: "אני צריך לקבל החלטות על סמך החומר הזה, ואני בוודאי לא צריך להיות ממודר ממנו. וזו לא הפעם הראשונה שלא העבירו אליי מידע חיוני… איפה נשמע כדבר הזה?"
השאלה הטבעית והמתבקשת היא מה עשה רה"מ בנוגע לאירועים המסוכנים שהוא מתאר? תשובתו: "אני רוצה שתדעו, אני דרשתי אינספור פעמים… לחקור שאלה פשוטה, מי הם הגורמים הללו… ולמה לא נוקטים פעולות נגדם. לא נעניתי… איש לא נחקר, איש לא נעצר".
נתניהו הוא המנהל של ראש השב"כ, של היועמ"שית ואפילו של המדליפים. אם הפגיעה הביטחונית החמורה לא טופלה, זה מפני שהוא לא טיפל בה
נער בן 16 שראה את הסרטון אמר לי השבוע בתמימות אמיתית: "לא הבנתי. הוא לא ראש הממשלה?". זה היה רגע מובהק של "המלך הוא עירום". איך יכול ראש ממשלה לעמוד ולספר שתחת כהונתו מתקיימות פעולות "נפשעות" של הדלפות מסוכנות ומידור שלו עצמו, מעשים שפוגעים בביטחון המדינה, מסכנים חיי חיילים ומסייעים לאויבינו –וכל תגובתו מסתכמת בדרישה לחקירה – ואז, כשהכפופים לו לא עושים דבר, הוא לא עושה כלום בעצמו?
עד כה מצאנו חולשה אופרטיבית וחולשה אינטלקטואלית בנושאי ביטחון לאומי. כעת מציף נתניהו חולשה שלישית: חולשה שלטונית. מול פגיעות חמורות שכאלה, ראש ממשלה לא "דורש". אזרח מן השורה דורש. ראש ממשלה מנחה, מורה ומחליט. אם יש הדלפות "מזעזעות" ומסוכנות, הרי לשם כך הוא קיבל מהאזרחים סמכות לפעול. חובתו להכתיב לראש השב"כ והיועמ"ש לחקור ולמנוע פגיעה במדינה, ואם הם לא מצייתים – להחליפם.
מה לא עושה ראש ממשלה? לא מספר לציבור שתחת כהונתו מתקיימות חבלות ביטחוניות חמורות ומידור שלו, כשהוא עומד מולן חסר אונים. הוא הממונה. הוא המנהל של ראש השב"כ, ושל היועמ"שית, ואפילו של המדליפים. אם הפגיעה הביטחונית החמורה לא טופלה, זה רק מפני שהוא זה שלא טיפל בה.
"העם לא טיפש", אומר נתניהו, ובצדק. אבל כאשר הוא מודה בכישלון מהותי, כשהוא מעיד על חולשתו בשלושה תחומים מרכזיים כל כך תחת אחריותו, הוא לא מותיר מקום לכתב הגנה.
