רובנו נתקלנו בכך בחודשים או אפילו בשנים האחרונות. בכל פורום חברתי – פגישה משפחתית, שיחות עם חברים, אוהלי מפגינים, שיחות חולין או פרלמנטים בבתי קפה – הדיון נקלע בסופו של דבר למבוי סתום. שני הצדדים, מימין או משמאל, חרדים, דתיים וחילוניים, צועקים, מתווכחים ומכלים את זעמם אחד בשני, ולרוב לא מצליחים להגיע להסכמה על דרך חדשה שממנה אפשר להמשיך הלאה. אנחנו רבים על כל נושא, מתחפרים בעמדותינו, מנסים לשכנע, נסוגים לאחור ושוב מנסים, עד שיורד מסך וחוצץ בינינו ללא תקנה – ואז גם הייאוש מתגבר. זהו מצב העניינים, ולא משנה אם הנושא הוא המהפכה המשפטית, גורל החטופים, ההסדרה בלבנון, חוק הגיוס או בנימין נתניהו.
ובאמריקה כמו בישראל. בקיטוב שנוצר שם אין אפשרות לשכנע את בוחרי טראמפ במגרעותיו, בדיוק כמו שביידן, האריס והממשל הדמוקרטי שהולכים הביתה לא זוכים למילה אחת של חסד מצד הרפובליקנים.
לא מדובר בתופעה חדשה. הניכור בין האוכלוסיות הוא אירוע מתפתח שצבר תאוצה סביב משפט נתניהו, שיגיע לשיאו כשראש הממשלה יעלה להעיד בבית המשפט המחוזי. ההחלטה שהתקבלה לפני שמונה שנים, לפתוח בחקירה נגד נתניהו ובהמשך להגיש נגדו כתבי אישום, היא גם סלילתו של כביש חוצה ישראל. החברה הישראלית, שמעולם לא הצטיינה באחדות יתר, התפצלה עוד יותר סביב ההחלטה הגורלית הזו. על משפט נתניהו טיפסו ועלו גם כל המחלוקות האחרות: הפוליטיות, החברתיות, העדתיות, הכלכליות, התקשורתיות.
ככל שהתקדמה המלחמה, כך נוספו סיבות חדשות לעימותים. אפילו גורל החטופים נקשר במשפט נתניהו. הטענה היא שהוא ממשיך את המלחמה כדי לעכב עוד יותר את התנהלות המשפט ואת הכרעת הדין, עד שנגיע לבחירות הבאות, אם בכלל. אין שום נקודת גישור בין הצדדים, גם אם בהתחלה עוד דיברנו על גורל משותף. רוב משפחות החטופים ורבבות המפגינים בקפלן ובקריה, בעיקר בעלי הדעה המוצקה על נתניהו, משוכנעים שהוא מחמיץ בכוונה את הזדמנויות השחרור.
אנשי נתניהו יאמרו שהוא לא רוצה שחמאס יחזור לשלוט בעזה וצריך לגמור אותו סופית; שאי אפשר להפסיק את החזית בדרום ואז לחזור אליה כי בכך נפר התחייבויות בינלאומיות שיהיו כרוכות בנסיגה מעזה, ונחטוף סנקציות. זה כמובן לא מתיישב עם ההסכם בלבנון, שכולל נסיגה לגבול הבינלאומי עם אפשרות להגיב בעוצמה על כל הפרה של ההסכם מצד חיזבאללה.
הסמן הקשוח
נתניהו מנצל את הסיטואציה הפלגנית לטובתו, צריך רק לשמוע את נאומיו, ולצידו עומדים נאמניו שדואגים לשמר את הקונפליקט. יריב לוין הוא הסמן הקשוח שבהם, מחולל הקיבעון, מי שניצל את משפטי נתניהו כדי לקדם מהפכה חברתית שלא תופסת תשומת לב. צריך רק לעקוב אחרי מלחמת הקודש שהוא מנהל על הרכב הוועדה למינוי שופטים, שהיא לדידו מקור הרוע. האפשרות שהשופט יצחק עמית יהיה נשיא בית המשפט העליון שקולה מבחינתו להמרת דת; לא יקום ולא יהיה.
"גדול מהרסיה של מערכת המשפט הישראלית מאז ומעולם", הגדיר הפרשן המשפטי יובל יועז את שר המשפטים. לוין משוכנע שהוא יציל את מערכת המשפט וישנה את אופייה ואת ההרכבים בבג"ץ, כך שיתאימו לדמוגרפיה הישראלית. הוא חושב שמערכת החוק תפרה תיקים נגד נתניהו, וכי הוא האיש המתאים להילחם על הדמוקרטיה הישראלית מפני אלה שרוצים להנציח כאן אוליגרכיה משפטית וחוקתית. לעומת זאת, יועז וחבריו רואים במעשיהם של נתניהו ולוין ניסיון להשתלט על מערכות המשפט בדרך לחיסול ההפרדה בין הרשויות, ובהמשך לדיקטטורה. פגישה בין השניים הללו או בין תומכיהם, תסתיים בפיצוץ לא מבוקר.
אם יש נס במדינה הזו הוא קשור בהצלחה שלנו לנהל מלחמה מסובכת ולנצח בשדה הקרב, גם בתוך מסע העוינות והשנאה בין המגזרים
לוין הוא בונקר, בלתי ניתן לשכנוע. כולנו זוכרים את שר הביטחון לשעבר יואב גלנט מתחנן ש"ייתן לו משהו", במהלך הדיונים בכנסת על ביטול עילת חוק הסבירות. שום דבר הוא לא קיבל. העקשנות שלו מבטיחה לנו עימותים אינסופיים, כפי שראינו בימים האחרונים סביב הוועדה למינוי שופטים. אבל הוא לא היחיד. אי אפשר לדבר עם איתמר בן־גביר על זכויות המיעוט הערבי בישראל; עם סמוטריץ' על מדינה פלסטינית וסכנה דמוגרפית שמרחפת על עתיד המדינה; עם שלמה קרעי על תפקיד התקשורת, ועם מאי גולן על הקלות לעובדים הזרים. מהעבר השני, אי אפשר לנהל שיח הגיוני עם יאיר גולן שמאשים את נתניהו בניצול השכול האישי שלו, שלא לדבר על עופר כסיף וחבריו שתומכים בהחלטות בית הדין הבינלאומי בהאג.
אנחנו מדינה בלי בסיס משותף ברגעיה הקריטיים ביותר. כל מי שמשוחח עם השר יצחק גולדקנופף מיהדות התורה ולא שייך להארד־קור החרדי, יכול לצאת מדעתו. גולדקנופף מדבר כאילו לא מתחוללת כאן מלחמה גורלית, הצבא לא צריך לוחמים, בני הישיבות חייבים להישאר בלימודיהם ובני המשפחות החרדיות בבתיהם, ואם חיילים נהרגים בלבנון או בעזה זו לא סיבה לשלוח אלפי צווי גיוס ולהכניס לכלא אלפי עריקים, כי ממילא הם לא ייצאו להילחם. מצד שני, אי אפשר לסבול גם את הביטויים הקשים של אביגדור ליברמן נגד החרדים, אף שפעם הוא היה החבר הכי טוב שלהם.
ולמרות כל זאת, אם יש נס במדינה הזו הוא קשור בהצלחה שלנו לנהל מלחמה מסובכת ולנצח בשדה הקרב, גם בתוך מסע העוינות והשנאה בין המגזרים. ואם יש נס כפול זו היכולת לשרוד גם תחת מנהיג שלא מעוניין לשנות את המצב הקיים, ואולי אפילו להחמיר ולהרחיב את הקרע. אני חרד ממה שיקרה כאן ביום שבו נתניהו יעלה לדוכן העדים. אולי היה צריך לחתום גם בתוכנו על הסדרה פנימית, הפסקת אש זמנית בין המחנות הלוחמים, בתיווך אמריקני וצרפתי, לפחות עד סיום המשפט.
