כיצד גלי בהרב־מיארה רואה את מערכת היחסים בינה ובין הממשלה?

"התחלנו לפעול להדחת היועמ"שית", הכריז שלשום שר התקשורת שלמה קרעי בראיון לכיכר השבת. "13 שרים חתמו על התנעת התהליך, כשנגיע ל־17 הדיון יהיה מחויב. היא יועצת פוליטית שלא ראויה לתפקידה". בכך הצטרף קרעי לחבריו דודי אמסלם ("היועצת המשפטית לממשלה גלי בהרב־מיארה עושה הכול כדי להפיל את ממשלת ישראל") ועמיחי שיקלי ("זה הזמן להראות לגברת מיארה את הדלת").

בישיבות הממשלה, ההתנהלות הזו הפכה כמעט לנוהל קבוע: שרים צועקים על היועמ"שית, מאשימים אותה בהשתייכות למחנה "רק לא ביבי" ובחתירה להפלת הממשלה, ודורשים את פיטוריה. לא ברור אם הדרישה היא ספין שמיועד ל"בייס", ניסיון לייצר מאזן אימה במקרה שסוגיית הנבצרות של נתניהו תעלה שוב, או מהלך שראש הממשלה מאמין שיש לו סיכוי ממשי.

נתניהו עצמו מנוע מלפטר את היועמ"שית בשל ניגוד העניינים שלו, אך הוא יכול לכנס את ועדת האיתור ולטעון שמערכת היחסים בין השרים ליועמ"שית כה רעועה, עד כי קיימת עילת פיטורים המופיעה בדו"ח ועדת אגרנט: "קיימים חילוקי דעות בין הממשלה לבין היועץ המשפטי הראשי, היוצרים מצב שבו נמנע שיתוף פעולה יעיל". עם זאת, נתניהו נזהר מהמהלך, מחשש שלא יעמוד במבחן בג"ץ.

אגב, לא כל השרים מתייחסים ליועמ"שית באופן זהה. יש לה יחסי עבודה תקינים וזורמים עם שרים כמו ישראל כ"ץ, לעומת יחסים כמעט בלתי אפשריים עם שרים כמו איתמר בן־גביר ושלמה קרעי.

*

כדי להבין את הביקורת על היועמ"שית, יש לחזור למודל ה"רמזור" שייסד היועמ"ש הקודם, אביחי מנדלבליט. תפקיד היועמ"ש, כך הסביר, הוא לסייע לממשלה לממש את מדיניותה במסגרת החוק. כאשר המדיניות עומדת בקנה אחד עם החוק – הממשלה תקבל אור ירוק; כאשר יש קושי משפטי – היא תקבל אור צהוב, והיועמ"ש יסייע לבצע תיקונים נדרשים במדיניות; ובמקרה של סתירה ברורה בין המדיניות לחוק – יידלק האור האדום. מנדלבליט התגאה בכך שהשימוש בתמרור האדום היה כה נדיר, עד כי הממשלה לא חשדה בו בהטיה פוליטית והקשיבה להמלצותיו.

במקרה של בהרב־מיארה, התחושה הציבורית היא שברמזור שלה פועלת נורה אחת בלבד – האדומה. חדשות לבקרים מתפרסמים מכתבים מלשכתה הכוללים את המילים "מניעה משפטית". הדבר מטריף את השרים, שכבר נמנעים מלפנות אליה להתייעצות לפני שהם מעלים הצעות החלטה. במקום שתהיה חלק מהתהליך ותשפיע על הדיון, היא נכנסת לתמונה רק בסוף – לאחר שההחלטה התקבלה והוגשה נגדה עתירה לבג"ץ. בשלב זה, היועמ"שית מצטרפת לעמדת העותרים ומציעה לשופטים לבטל את ההחלטה. אם התופעה הייתה מתרחשת פעם אחת, ניתן היה להתעלם ממנה. אולם כאשר היא הופכת לדפוס קבוע, הדבר מעורר דאגה. ברור לכולם שהמצב הנוכחי אינו נורמלי ואינו יכול להימשך לאורך זמן.

עמדת השרים ברורה, אך כדי לגבש דעה מושכלת יש להקשיב גם לנקודת המבט של היועמ"שית. איך היא רואה את מערכת היחסים בינה ובין הממשלה? הקשבה לנקודת מבטה אינה מחייבת הסכמה עימה, אך היא חיונית להבנת המציאות על כל מורכבותה.

מאז פרוץ המלחמה, ירושלים כבר אינה על ראש שמחתה של ממשלת ישראל. שרים רבים עזבו את לשכותיהם בבירה ועובדים מקריית הממשלה בתל־אביב, בטענה כי ישיבות הקבינט התכופות מתקיימות בקריה הסמוכה. בעקבותיהם, גם לשכת היועמ"שית נטשה את משרדיה בצלאח א־דין ועובדת בעיקר בעיר העברית הראשונה.

לשכת היועמ"ש אינה מקום עבודה עבור מי ש"יש לו חיים" ומבקש לאזן בין משפחה לקריירה. סדר היום של היועצת והעוזרים שלה נוקשה למדי: מתחילים את היום בשמונה וחצי בבוקר, מסיימים בעשר ורבע בלילה, ומאז פרוץ המלחמה עובדים בימי שישי. לעיתים, כאשר יש ישיבות קבינט בהולות, גם יום השבת מופקע לצורכי המדינה. זמן לחיים פרטיים כמעט לא נשאר.

התחושה הציבורית היא שברמזור של היועצת פועל רק האור האדום. השרים כבר נמנעים מלפנות אליה להתייעצות לפני הצעות החלטה

האם, כדברי אמסלם, "היועמ"שית עושה הכול כדי להפיל את ממשלת ישראל"? אם השאלה היא פרובוקציה שמטרתה לקושש אהדה פוליטית, אין צורך לטרוח לענות עליה. אך אם זו שאלה רצינית, יש לבחון אותה בפרספקטיבה רחבה.

ניסוח מעמיק של השאלה עשוי להיות: האם היועצת המשפטית לממשלה אכן מסייעת לממשלה לממש את מדיניותה בנושאים הקריטיים ביותר עבורה? כשבוחנים את תפקוד היועמ"ש, יש להתמקד בהחלטות הליבתיות של הממשלה, ולא בשוליים.

נבחן את פעילותה של בהרב־מיארה מול ארבעת התחומים המרכזיים לממשלת נתניהו: הלחימה בעזה ובלבנון; תקציב המדינה; ההתיישבות ביהודה ושומרון; ושלמות הקואליציה.  כפי שמיד נראה, בארבעתם העניקה בהרב־מיארה יעוץ משפטי התומך במדיניות "ימין על מלא".

בשדה הקרב זה ברור: מלחמת חרבות ברזל מתאפיינת בהפעלת כח מסיבית, בברוטליות, ובנוהל אדמה חרוכה. "וַיָּשִׁית אַרְצוֹ לְשַׁמָּה עָרָיו נִצְּתוּ מִבְּלִי יֹשֵׁב". מי שעקב אחרי מבצעים קודמים יודע איזו משוכה גדולה היה על הדרג המדיני לעבור כדי לקבל אישורים משפטיים. בהשוואה לכל קודמיה, הגיבוי שקיבל הקבינט מהיועצת במלחמה הנוכחית היה חריג בכל קנה מידה.  בהרב־מיארה אישרה באופן כמעט גורף את בנק המטרות ותוכניות הקרב, תוך מוכנות מלאה להגן על החלטותיה בפני טריבונלים בינלאומיים.

בתחום התקציב: אי־העברת תקציב עשויה להפיל ממשלה, והכנת ספר התקציב לא יכולה להיעשות ללא ייעוץ משפטי צמוד. יועמ"שית המעוניינת לעכב את התקציב יכלה לעשות זאת בקלות. אולם, בהרב־מיארה פעלה אחרת. בשל המלחמה העבודה על תקציב 2025 נדחתה מאוד, וכשהממשלה החליטה סוף־סוף לקדם אותו היא קבעה לוחות זמנים צפופים, על גבול הלא הגיוניים. היועמ"שית החליטה שהואיל והעברת תקציב היא אינטרס עליון של מדינת ישראל, הצוות שלה יעבוד יומם ולילה כדי שהוא יעבור במועד. עד היום היא העבירה שלושה תקציבים ללא עיכובים.

בתחום ההתיישבות ביו"ש: מי שזוכר את הדיונים האינסופיים מול היועמ"ש הקודם על נושאים כמו "חוק ההסדרה" ו"תקנת השוק", חייב להודות שהתמונה מול היועצת הנוכחית שונה בתכלית. ישראל מקדמת שינוי מהותי ודרמטי ביהודה ושומרון, גם בהיקף האחיזה בשטח באמצעות החוות החקלאיות וההתיישבות הצעירה, וגם ברפורמה עמוקה במנהל האזרחי, בבירוקרטיה ובתשתית החוקית. היועמ"שית נותנת גיבוי מלא למהלכים הללו.

אפילו בסוגיה הקריטית של חוק הגיוס, היועמ"שית התגייסה לעזור לממשלה. כאשר החוק פקע הציעה בהרב־מיארה לממשלה את "החלטה 682", שהעניקה לממשלה אורך נשימה של שנה תמימה כדי להעביר חוק גיוס תקין. בדיעבד, היועצת גם ספגה ביקורת מבג"ץ על היוזמה הזו.

אם היינו עוצרים כאן, בהרב־מיארה הייתה יכולה להירשם בספר דברי הימים כיועמ"שית הימנית ביותר בהיסטוריה. הדבר אינו מפתיע בהתחשב בכך שמונתה על ידי גדעון סער, שהעמדות המדיניות שלו ממוקמות ימינה מנתניהו. סער לא היה ממנה אותה אילו חשב שהיא "שמאלנית". אך כל זה אינו מעניין את השרים, שחווים חיכוכים על החלטות שהן אמנם קטנות ונקודתיות, אך חשובות להם מבחינה פוליטית.

מנקודת מבטה של היועמ"שית, התמונה שונה: היא בלמה רק שמונה החלטות מתוך מאות שעברו – ולדבריה, מסיבות מוצדקות לחלוטין. היו אלו החלטות שלדעתה סיכנו את מנגנוני הבקרה על השלטון, העניקו כוח מופרז העלול להיות מנוצל לרעה, היו נגועות בשחיתות שלטונית, או פגעו בסדרי עבודה שחיוני לשמור עליהם לטובת הציבור. לדבריה, ההחלטות הללו אינן קשורות ל"מדיניות ימין", אלא עוסקות במנהל תקין.

הביקורת עליה מתמקדת בכך שמרוב להיטות לשמור על טוהר המידות, היא מניפה "כרטיס אדום" של מניעה משפטית גם במקרים שבהם התשתית המשפטית אינה איתנה דיה. דוגמה לכך ניתן לראות בכמה מקרים בולטים, אחד מהם טרי למדי.

הממשלה החליטה השבוע למנוע התקשרויות פרסום עם עיתון הארץ. הסיכון בהחלטה כזו ברור: השלטון עלול להשתמש בכלי כזה כדי לכופף עיתונים ולהפוך אותם לשופרות השלטון, כפי שקרה במשטרים טוטליטריים. דוגמה למדרון החלקלק נראתה כבר בישיבת הממשלה האחרונה, כאשר השר עמיחי אליהו דרש להחיל את ההחלטה גם על ערוץ 12. למרות זאת ניתן אולי להצדיק את ההחלטה, שכן עיתון "הארץ" נתפס על ידי רבים כמכונת רעל נגד מדינת ישראל. אך התהליך היה חייב להיות מסודר ושקוף. בפועל, ההחלטה נדחפה ברגע האחרון לסדר היום של הממשלה, ללא דיון מוקדם או אפשרות לבחון אותה כראוי.

מנקודת מבטה של היועמ"שית, היא בלמה רק שמונה החלטות מתוך מאות – ולדבריה, מסיבות מוצדקות לחלוטין. ההחלטות הללו אינן קשורות בעיניה ל"מדיניות ימין", אלא עוסקות במנהל תקין

בלשכת היועמ"שית מתלוננים על כך שנוהל "המעטפה" – פרסום מוקדם של סדר היום לבחינה משפטית סדורה – נשחק עם הזמן. בעבר, מזכיר הממשלה פרסם את סדר היום ביום רביעי, המשנים ליועמ"שית היו בודקים את ההצעות ודנים בהן בישיבה עם היועצת בחמישי, והיועמ"שית הייתה מגיעה לישיבת הממשלה ביום ראשון עם חוות דעת מסודרת. ההידרדרות הייתה הדרגתית. בשלב ראשון סדר היום פורסם רק בשישי בבוקר, מה שאילץ את לשכת היועמ"שית לעבוד בשבת. היום, טוענים בלשכה, כבר "אין יותר מעטפה". על רוב הנושאים היועמ"שית לומדת רק בבוקר יום ראשון, והיא מבקשת התייחסויות מהמשנים שלה במסרונים. מבחינתה, ככה אי אפשר לקבל החלטות מדיניות רציניות האמורות לפעול לטובת הציבור. זה לא שירות למען הציבור אלא "שכונה", סבורים בלשכת היועצת.

כזכור, היועמ"שית ספגה ביקורת קשה מבג"ץ על התנגדותה למינוי אודליה מינס ליו"ר הזמנית של מועצת הרשות השנייה. היא טענה כי במינוי קיימת "מניעה משפטית", ומנעה ייצוג נפרד משר התקשורת. בג"ץ, לעומת זאת, קבע שאין מניעה משפטית כזו, וכי שלילת ייצוג נפרד לשר גרמה לו עוול.

מבחינתה של היועמ"שית, זה היה אותו מקרה בדיוק: המינוי הובא לדיון בישיבת הממשלה באופן מחטפי, תוך הצגת נתונים שגויים. כך, למשל, השר קרעי טען כי אין מניעה למנות את מינס אף שהיא אינה עומדת בתנאי הסף, שכן לדבריו, אף אחד מחברי המועצה האחרים אינו עומד בתנאים. בדיעבד התברר שארבעה חברי מועצה דווקא כן עמדו בתנאים הנדרשים. בג"ץ דחה אומנם את עמדת היועמ"שית וקבע שלא היה בסיס משפטי לטענותיה, אך לא מן הנמנע שהתנהלות תקינה ומסודרת יותר מצד הממשלה הייתה מונעת את כל הסאגה הזו.

"בג"ץ העמיד מראה מטרידה מול שיקול הדעת של היועמ"שית", כתבתי כאן באוגוסט, בהתייחסות לפסיקה שחייבה את מועצת הרבנות הראשית לכלול נשים כנציגוֹת בגוף הבוחר. כאשר המועצה סירבה לעשות זאת, בהרב־מיארה קבעה שלא ניתן לקיים את הבחירות לרבנים הראשיים ללא ייצוג כזה. עתירה נוספת הוגשה לבג"ץ, וזה קבע שלחנך רבנים זו אולי פנטזיה נחמדה אך לא תוכנית עבודה מעשית, דחה את עמדתה, וקבע שהבחירות יתקיימו גם ללא נציגי מועצת הרבנות. "אין לאפשר מצב שבו אי־קיום מצוות החוק לעניין מינוי מקצת מחברי גוף בוחר, תאפשר לגורם המפר למנוע את כינוס הגוף הבוחר".

לשיטת בהרב־מיארה, מי ששינה את עמדתו היה בג"ץ עצמו. בבג"ץ רקמן הראשון היא הגנה על הרבנות הראשית מכוח הטענה הזו בדיוק, שאי אפשר לכפות על הרבנים לפעול בניגוד למצפונם. לאחר שבג"ץ קבע שהרבנים חייבים למנות נשים היא פרסמה את חוות דעתה השנייה, המבוססת על החלטת בג"ץ, אך זה הפך את דעתו.

וגם זה קרה באוגוסט: כתבתי פה שעמדת היועמ"שית בנוגע לדרכי מינוי נציב שירות המדינה איננה מבוססת משפטית. לתפיסתה של היועצת, החלטת הממשלה המקורית דרשה ממנה להציע מתווה למינוי הנציב, והממשלה תדון בה. היועמ"שית אכן הגישה הצעה – לא מאוזנת לטעמי, שכן היא שולטת ברוב חברי ההרכב המוצע – אבל הממשלה אפילו לא קיימה בה דיון. תחת זאת הציע נתניהו למנות את הנציב בעצמו, עם בקרה מינימלית מצד ועדת גרוניס, שתוודא היעדר שלדים בארון.

לטענת היועמ"שית, לא ייתכן שהתפקיד הבכיר ביותר בשירות הציבורי– האחראי על טוהר המידות והמקצועיות של כלל עובדי המדינה – יהיה נטול תנאי סף. היא הביעה "מניעה משפטית" רק ביחס לעיקרון זה.

באופן כללי, ישנן שלוש דרכים למינוי בכירים: משרות אמון, המתאימות לתפקידים פוליטיים; ועדות מכרזים, לתפקידים מקצועיים; וועדות איתור, לתפקידים שמשלבים בין השניים. בהרב־מיארה אינה מתנגדת לכך שהממשלה תציע מתווה אחר לוועדת איתור, אך מתנגדת למינוי הנציב כמשרת אמון בלבד, מחשש למינויים פוליטיים שיפגעו בטוהר השירות הציבורי.

איתמר בן־גביר: כאב הראש הגדול ביותר של נתניהו הוא גם כאב הראש של היועצת. אף על פי שלא צפתה בתחקיר "המקור" על יו"ר עוצמה יהודית, המידע שברשותה מספיק כדי להדיר שינה מעיניה. היועצת סבורה שגיבוש מדיניות ופיקוח על יישומה נמצאים בסמכותו של השר הממונה על המשטרה, אך ההבדל בין מדינה דמוקרטית לדיקטטורה טמון בשליטה הפוליטית הישירה בהפעלת הכוח המשטרתי. חמש העתירות שהוגשו לבג"ץ כוללות טענות חמורות להפרת צווים שיפוטיים על ידי בן־גביר, לחתירה תחת הממשלה ולשליטה ישירה של השר בפעילות שוטרים בשטח.

כך למשל, לאחר שהקבינט החליט על הכנסת משאיות סיוע לרצועה, בן־גביר יצר קשר עם קצינים בכירים וגרם לעצירת השיירות. מבחינת היועצת, לשר אין סמכות חוקית להורות על פעולות המנוגדות להחלטת הקבינט, בממשלה שהוא עצמו חבר בה. אם בן־גביר אינו מרוצה מתפקוד המשטרה בהפגנות, באפשרותו לזמן את המפכ"ל, לקבוע מדיניות כללית שתחול באופן שוויוני על כל המגזרים ולפקח על יישום המדיניות. אך השר אינו יכול לעקוף את המפכ"ל ולהחליט על פיטורי ניצב שלא יישר איתו קו.

אם שוטר הכה מפגין ונחקר במח"ש, אסור לשר להתייצב במשרדי מח"ש במהלך החקירה ולהעניק לשוטר גיבוי. זו פעולה אנטי־ממלכתית המרסקת את מח"ש ואת המשטרה כאחד. כאשר שר מקדם קצינים בשתי דרגות בפרק זמן קצר וממנה אותם לתפקידי מפתח רק מפני שהם סרים למשמעתו, המסר הזה מחלחל לכל הקצינים ומשחית את המערכת. במקום לפעול כמקצוענים, הם יהפכו ללקקנים.

נורמות קלוקלות אלה עלולות להרוס את משטרת ישראל, ומי שמטמיע אותן צריך לקחת בחשבון שבשלטון אחר הן עשויות לשמש כנגדו. לדעת היועצת, בן־גביר יכול אולי לשמש בתפקיד של שר אחר, אך אינו יכול להמשיך בתפקידו כשר הממונה על המשטרה כל עוד התנהגותו אינה משתנה באופן מהותי.

השיחה בין הממשלה ליועצת מתנהלת בתדר נמוך מאוד: עוינות, חוסר אמון וייחוס כוונות שליליות. הדחת היועצת לא תשדר לציבור שהממשלה פועלת לטובתו, ואולי רק תעורר את השדים מתקופת הרפורמה המשפטית. תיקון המצב יושג בשינוי גישה, משני הצדדים.