ועכשיו – הפסקת אש במלחמות היהודים

הפסקת האש שהוכרזה אתמול בחזית הצפונית מעוררת רגשות מעורבים. אחרי למעלה משנה של לחימה, רבים מאיתנו קיוו לתוצאה אחרת ואני עצמי אינני יודע לקבוע אם ההסכם שנחתם "שווה את הנייר שעליו הודפס" כפי שנוהגים לומר בתוכניות הרדיו. כל שאני יודע הוא שהישגים במלחמות מודרניות אינם נמדדים בשטחי אדמה או בכמות נפגעים (מדדים שדווקא היו יכולים לשרת אותנו). אני מבין גם שהמונח 'כניעה' פחות מתאים במלחמה נגד ארגון טרור ג'יאהדיסטי שאינו חס על חיי לוחמיו שלו עצמו או רווחת אזרחי המדינה שבה הוא פועל. במלחמות שכאלה, ההישגים נמדדים בעיקר בזירה התודעתית: מה חושב האויב כעת, בתום המלחמה? מה חושבים בשאר מדינות העולם? והכי חשוב בעיניי, מה חושבים כאן בארץ? איזה סיפור אנחנו הולכים לספר לעצמנו כעת, בחברה הישראלית?

המילה 'סיפור' אולי נשמעת באוזניכם כמו מילה גסה בהקשר של תוצאות מלחמה. לכאורה, כשיש ניצחון מוחלט, לא צריך 'לספר סיפורים'. אני מבין את ההיגיון בטיעון הזה, אך נדמה לי שהוא שייך בעיקר למלחמות העבר. הלוואי שיכולנו לחסל את כל אויבנו בִּמְחִי M16 מקוצר ולחיות בשלום ואחווה בינינו לבין עצמנו בעמק יפה בין כרמים ושדות. אבל זהו לא המצב. לא כאן, ולא במלחמות בשאר העולם. המציאות היא מורכבת והיא 'נתפסת' (perceived) והמשימה שלנו היא לספר אותה באופן שיחזק אותנו פסיכולוגית וחברתית.

המאבק על הנרטיב חשוב במיוחד בעיניי במלחמות כנגד ארגוני טרור כמו חמאס וחיזבאללה. האיום הנשקף מארגון טרור, כמעט מעצם הגדרתו, אינו איום פיזי בהשמדה אלא איום פסיכולוגי. הטרוריסט אינו מסוגל להשמיד אותנו, אז הוא מטיל אימה ומקווה לפרק אותנו מבפנים כפי שלמדנו מהמסמך שנחשף על האסטרטגיה של חמאס. לפיכך, במלחמה עם ארגון טרור, כפי שכתבתי בטור קודם, התפוררות פנימית תחשב להפסד בעוד שלכידות תחשב לניצחון. בעיניי, כל עוד הסיפור שנספר לא יהיה שקרי או מנותק לחלוטין מהמציאות, הוא זה שיקבע את תוצאות המלחמה שנעצרה שלשום.

בטור הנוכחי, אני מציע אם כן שננצל את הפסקת האש החיצונית שהוכרזה אתמול להפסקת אש פנימית בתוכנו. בכך, אינני מתכוון להשתיק קולות מחאה וביקורת. אני מבין היטב את רגשות האכזבה והכעס שמפעפעים בנו, בשני צידי המתרס הפוליטי. אני מכיר את התחושות הללו היטב ממשפחתי שלי, אחרי נפילתו בקרב של בן דודתי היקר, נפתלי גורדון ז"ל. ובכל זאת, אני מבקש מאיתנו, שלא לומר מתחנן מאיתנו, שננסה לעשות עצירה לרגע – סוג של 'פוס משחק' בקרבות הפנימיים למשך תקופה קצרה של פחות משנתיים (עד הבחירות). יש לנו כמה משימות קריטיות לפנינו שעלינו להשלים בדחיפות, רגע לפני שאנחנו חוזרים למלחמות היהודים:

שחרור החטופים ושיקום הישובים

המשימה הראשונה היא כמובן משימת שחרור החטופים. מלחמת לבנון השלישית שנעצרה שלשום אולי לא הסתיימה ב'ניצחון מוחלט', אבל היא כן חיסלה את ההצמדה שנוצרה על ידי נסראללה (שחיק עצמות) בין הזירה הלבנונית לזירה העזתית. אני לא מבין גדול בצבא, אבל נדמה לי שהפרדת החזיתות משאירה את חמאס מוכה ומבודד ומייצרת תנאים מצוינים להחזרת החטופים. זוהי צריכה להיות משימת המשימות כעת ועלינו לקדם אותה בכל עוז – לא באמצעות הפגנות זעם פנים ישראליות 'שמשחקות' לידי החמאס, אלא באמצעות ריכוז הכוחות (שהתפנו מהחזית הצפונית) והפעלת לחץ מסיבי על ארגון הטרור הרצחני הזה. במקביל, נוכל להתחיל לשקם את הריסות הישובים בגבולות, לא רק באמצעות הזרמת כספים, אלא גם באמצעות סולידריות חברתית וסיוע אזרחי – להגיע פיזית ליישובי הספר, בצפון ובדרום, לחזק ולהתחזק כמאמר הקלישאה, ובעיקר לתת לתושבים תחושה שהם לא לבד.

עיבוד הטראומה וריפוי הנפש

המשימה השנייה שלנו היא פסיכולוגית. בעצם, מאז שפרצה המלחמה לפני יותר משנה, לא היה לנו אפילו רגע אחד של שקט פנימי. לא יכולנו להתאבל על מתינו כראוי. לא היה לנו מרחב פסיכולוגי לעכל את מה שקרה לנו. היינו עסוקים (בצדק) בלשרוד. אבל אולי עכשיו, עם חזרת תחושת הביטחון הפיזי (גם עם באופן זמני), נוכל לעלות שלב בסולם האבל – לשחרר טיפה מהכעס (המוצדק), להרפות במעט את שרירי השליטה שלא נתנו לנו לבכות, ולמצוא בתוכנו את הכוח לעגן את הכאב והאובדן שחווינו בתוך סיפור הגבורה והתקווה של העם המיוחד שלנו. בזמן הזה, נרים את הראש, נחזור לחייך לשלום (גם ליריבים פוליטיים), ונעניק תמיכה רגשית אינסופית למשפחות הפצועים, הנופלים והחטופים, וכמובן ללוחמים עצמם שמסתירים לעיתים את פצעי הנפש שלהם. יש לנו משימת ריפוי נפשי לפנינו, וזאת משימה שנוכל לעשות רק ביחד.

הקפאת מאבקי הכוח והקמת ועדת חקירה מוסכמת

המשימה השלישית שלפנינו היא אם כן משימה חברתית. את מלחמות היהודים אנחנו חייבים לעצור, לפחות לשנתיים. ביביסטים ורל"ביסטים, תומכי רפורמה ומתנגדי הפיכה, בבקשה נשמו עמוק. כדי לחקור לעומק מה היו התנאים שאפשרו את אירועי השבעה באוקטובר, נצטרך אמון ושיתוף פעולה. לא נוכל לעשות זאת באמצעות גופים בעלי עניין שינסו למנף את תוצאות החקירה לניגוח יריבים פוליטיים. לצערנו, בעקבות השבר באמון ברשות השופטת בקרב חלקים מהציבור, איננו יכולים לפנות לאפיק 'הרגיל' הקרוי ועדת חקירה ממלכתית (גם אם השבר באמון אינו מוצדק לטעמכם). עלינו לוודא שהעם בוטח בוועדת החקירה ועל כן, היא חייבת להיות ממונה על ידי נבחרי הציבור. כמובן שנבחרי הציבור אינם רשאים לנצל את הרוב הנקודתי שיש ברשותם בעקבות הבחירות האחרונות ליצירת הרכב ועדה כלבבם. על הועדה להיות פריטטית – כלומר להעניק כוח שווה בבחירת המינויים לנבחרי הקואליציה והאופוזיציה. זוהי פעולה קריטית ודחופה שבלעדיה אנו מסתכנים בעוד 'שבעה באוקטובר'.

הכנה למערכה הבאה (בסיוע בני המגזר החרדי)

המשימה האחרונה שלפנינו, לפחות בטור הנוכחי, היא למנוע את השבעה באוקטובר הבא. ועדת החקירה שהוזכרה בסעיף הקודם יכולה לעזור לנו בכך, אך לא מומלץ לחכות להקמתה ולסיום פעולתה. כבר היום, עלינו לשקם את הכוח הצבאי שלנו (בסיוע אולי של ממשל אמריקני אוהד יותר שיוקם בינואר הקרוב) וכבר היום עלינו להיפרד מקונספציות, שלא לומר אשליות שווא, על 'צבא קטן וחכם', 'שקט ייענה בשקט', ו'אויב מורתע'. האויב שלנו מר ואכזר, ולנו אין ברירה, אלא להתייחס אליו כך.
במסגרת בניית הכוח שלנו, נצטרך גם לתפיסתי למצוא דרך לשתף את בני המגזר החרדי. במלחמה הנוכחית, למדנו על בשרנו, תרתי משמע, שאנו זקוקים ללוחמים, בייחוד במערך המילואים. הפרופורציות הבלתי סבירות של ההרוגים והפצועים במגזרים מסוימים, ועומס המילואים חסר התקדים שהוטל רק על חלקים קטנים בעם, מחייבים אותנו להגיע לליבם של אחינו החרדים. קראו לי נאיבי, אבל אני בטוח שאם ניגש לסוגיית הגיוס בתום לב וברוח טובה, נמצא בצד השני בני ברית אמיתיים. גם במגזר החרדי הייתה מלחמה השנה וגם בניו כואבים את מה שקרה לנו. בטור קודם, הצעתי להקים כוח מילואים קרבי-חרדי שייתן מענה גם לצורכי המדינה וגם לאורח החיים החרדי. מהתגובות שקיבלתי למדתי שרבים לא רואים בכך פתרון הוגן או ישים, אך נדמה לי שרובנו מסכימים שפתרון בר קיימא מחייב הסכמה ושותפות אמיתית. רק זה חסר לנו עכשיו – התלהמות וכפיה שתביא עלינו עוד הפגנות ועוד פילוג.

ועכשיו להפסקת אש פנים-ישראלית.

אינני יודע אם נצליח לעמוד בכל המשימות הדחופות והרגישות שלפנינו. אני יודע רק שאין לנו ברירה. הלוואי שנדע למנף את הפסקת האש החיצונית בחזית הצפונית להפסקת אש פנימית בתוכנו. ההיסטוריה לא משקרת. קרע פנימי זה מתכון לאסון. בואו נניח את המחלוקות בצד, לפחות לשנתיים, וניצור לעצמנו סיפור גבורה ותקווה מרפא – גם לנו, וגם לילדנו.