בין פעילי הסביבה לבג"ץ, משבר האנרגיה בדרך לישראל

עונת מפזרי החום החלה גם אצלכם? ודאי תשמחו לשמוע שמשק החשמל נמצא בפתחו של משבר שתוצאותיו עלולות להתבטא באי־אספקת מלוא הביקוש לחשמל בשנים הבאות, דבר שיסב נזקים ניכרים ביותר למשק. זאת לא תחזית פסימית שלי, אלא ציטוט מילה במילה מדו"ח מבקר המדינה שפורסם לפני כשלושה שבועות. לפי סימולציה שמובאת בדו"ח, בשנים 2027־2028 "קיימת סבירות גבוהה" שנסבול כולנו מהפסקות חשמל ממושכות מהרגיל שיעלו למשק יותר מ־3 מיליארד שקלים, בגלל עיכובים בהקמת תחנות כוח ומתקני אגירת חשמל.

אולי אתם חושבים "בסדר, יש עוד שנתיים־שלוש לטפל במצב", אבל מבקר המדינה קובע ש"ספק אם ניתן לגשר על הפערים בזמן שנותר". התוכנית הנוכחית מבוססת על תחנות כוח חדשות שיוקמו בקצב של חמש־שש שנים, אבל ההיסטוריה מלמדת שהתוכניות תמיד מתעכבות. תושבי המרכז לא מודעים לכך שהחשמל מגיע אליהם בשנים האחרונות בכל מיני פתרונות טלאי־על־טלאי יקרים, מזהמים ומסורבלים, ושתחנת רידינג בתל אביב יועדה לגריטה כבר ב־2020.

הקמת תשתיות אנרגיה היא אירוע ארוך, מפוצץ רגולציה ויקר להחריד. מדובר בהחלטות של מיליארדים שצריכות להיעשות שנים ארוכות מראש על בסיס תחזיות מושכלות, כאשר כושר ייצור החשמל צריך תמיד להיות גבוה מהצריכה בפועל, כדי לתת מענה לאירועי שיא, ובישראל שיא צריכת החשמל נשבר כל שנה באוגוסט. תוסיפו לכך שינויים בלתי צפויים, כמו כניסת מכוניות חשמליות שמעלה משמעותית את צריכת החשמל או מלחמה שמעכבת עבודות, ואת העובדה שישראל היא המדינה עם קצב גידול האוכלוסייה הגדול במערב – ותבינו עד כמה לא מובן מאליו שיש לנו תשתיות חשמל מתפקדות. כל מי שנוסע בבוקר בכבישים או מחפש דירה יודע שתכנון תשתיות ארוך־טווח הוא לאו דווקא תחום שישראל מצטיינת בו.

ובכן, עד סוף העשור אמורות לקום לפחות שתי תחנות כוח חדשות – בשורק ובקסם – ובהמשך עוד כמה. עכשיו בואו נדמיין תרחיש: ארגוני סביבה עותרים לבג"ץ נגד ההקמה, והוא פוסק נגדה או מוציא צו לעיכוב התהליך. נשמע מופרך? לא למי שחי בישראל ב־30 השנים האחרונות. יודעים מה, אפילו אם השופטים רק יקבלו את העתירה לדיון ולא ידחו אותה על הסף, זה כבר יספיק לעיכוב התהליך בחודשים ארוכים עד שנים, וירחיק יזמים פוטנציאליים. התרחיש הזה מדיר שינה מעיניהם של מתכנני משק החשמל, וכדי למנוע אותו צריך להתעורר היום.

למה היום? כי בשבוע הקרוב צפוי להיערך בוועדת השרים לחקיקה דיון שיקבע את גורלו של "חוק האקלים". זהו החוק שמעגן את יעדי הפחתת פליטת גזי החממה של מדינת ישראל (ב־30 אחוזים עד 2030, ואפס פליטת גזי חממה ב־2050). החשש הוא שמרגע שהחוק יעבור, שופטי בג"ץ יוכלו להתערב בכל הליך לקידום משק האנרגיה בישראל, בטענה שצריך לאזן את הצורך בו אל מול "הזכות לבריאות ולסביבה ראויה" או "צדק בין־דורי", כפי שהביא המחוקק לידי ביטוי בחוק האקלים.

אין לי שום כוונה להיכנס כאן לוויכוח על ההתחממות הגלובלית, האם היא מעשה ידי אדם או מה תפקידם של גזי החממה לפי תרחישי הייחוס השונים של גופי מחקר בינלאומיים. בין שאתם "מחבקי עצים" ובין שאתם "מכחישי אקלים", תניחו רגע את הקלשונים בצד. לצורך הטור הזה, בואו נקבל את ההנחה שהפחתת פליטות פחמן היא עניין קריטי לעתיד כדור הארץ, וראוי לעשות עבורו מאמצים כבירים.

כבר כמה חודשים מתנהל ויכוח אדירים על חוק האקלים הזה בוועדת הפנים והגנת הסביבה של הכנסת. במוקד המחלוקת: סעיף שינוי היעדים. לפי הצעת החוק שהגישה הממשלה, "הממשלה רשאית לשנות בצו את היעדים ואת השנים… בשים לב להחלטות שיתקבלו מזמן לזמן על ידי המדינות החברות באמנת האקלים ולנסיבות הלאומיות של ישראל".

לטענת פעילי הסביבה, הסעיף הזה מרוקן מתוכן את החוק. כל המטרה היא להציב יעד מספרי שאפתני להפחתת פליטות הפחמן, שיחייב את הרשויות לפעול בהתאם. אבל אם הממשלה תוכל לשנות אותו כרצונה, יתגלה שעמוד האש שלפני המחנה כפוף לשימוע. "ישראבלוף על מלא", כינו אותו הארגונים במכתב לכנסת. לפני שנה עתרו לבג"ץ בדרישה שיחייב את הממשלה להפחית את פליטות גזי החממה ב־43 אחוזים עד 2030, יותר מהיעד שקבעה הממשלה. התיק עדיין מתנהל.

זאת גם היתה הנחת המוצא של הממשלה הקודמת בראשות נפתלי בנט, כאשר בשנת 2021 היא הציבה יעד של 27 אחוזים הפחתה בפליטות עד שנת 2030. הממשלה הנוכחית בראשות נתניהו מציעה בחוק האקלים להעלות את היעד ל־30 אחוזים, ולקבע אותו באופן נוקשה יותר מהחלטת ממשלה, אך נתון לשינויים. מאחורי הקלעים התנהל עימות קשה בין אגפי הממשלה. המשרדים הכלכליים בראשות משרד האוצר רצו בהתחלה חוק נטול יעד מספרי. בהגנת הסביבה התפלצו מהרעיון, ובסוף הגיעו לפשרה שלפיה יירשם יעד "מהודק", אך תינתן לממשלה סמכות לשנות אותו במקרה הצורך.

עד סוף העשור אמורות לקום שתי תחנות כוח חדשות, אבל מספיק ששופטי בג"ץ יחליטו לדון בעתירות נגדן כדי ליצור עיכוב של שנים

התקווה היתה שחוק האקלים יאושר עוד לפני ועידת האקלים שנערכה לאחרונה בבאקו שבאזרבייג'ן, כך שהמשלחת הישראלית תגיע לשם עם קבלות ולא עם מבוכה. לא מן הנמנע שנשיא המדינה ביטל את נסיעתו לוועידה ברגע האחרון לא רק מסיבות ביטחוניות, אלא גם בגלל המבוכה המדינית כאשר ייאלץ להסביר שחוק האקלים הישראלי טרם נכנס לספר החוקים כי עדיין מתווכחים עליו בוועדה של ח"כ יעקב אשר.

קיים לחץ בינלאומי על מדינות, במיוחד בעולם המפותח, לקבע בחקיקה ראשית יעדים קשיחים להפחתת פליטות. משרד החוץ דוחף לשם מסיבות מדיניות, ואין זה מקרה ששני ראשי הממשלה האחרונים, נתניהו ובנט, נשאו הצהרות שאפתניות בדבר איפוס פליטות עד אמצע המאה. אבל האמת הפשוטה היא שכל הסיפור הוא הצגה ריקה. אין שום משמעות אמיתית למספרים האלה שנזרקים באוויר ועושים כביכול כבוד למדינה.

מספרים פורחים באוויר

זוכרים את העתירה שהגישו ארגונים ירוקים לבג"ץ בדרישה להעלות את יעד הפחתת הפליטות מ־27 ל־43 אחוזים? הממשלה מסרה את תגובתה לבג"ץ לפני כמה שבועות ובה נכתב שחור על גבי לבן ש"קצב ההתקדמות בהפחתת פליטות גזי החממה, נכון לסוף 2022, משקף הפחתה של כ־12 אחוזים בלבד עד סוף העשור". הבנתם את זה? הממשלה מודה שהיא בכלל לא בכיוון לעמוד ביעדים שהציבה ל־2030, תוך כדי שהיא רצה לעלות אותם הצהרתית בחוק. ה"ישראבלוף" פה הוא גם, ובעיקר, של פעילי הסביבה בממשלה ומחוצה לה. הם יודעים מצוין שאין שום תרחיש ריאלי להפחתה של 30 אחוזים בפליטות עד 2030, גם לא של 27 אחוזים, אבל דוחפים כל הזמן להעלאה של היעד בלי שום נימוק משכנע. קבלו למשל קטע כמעט קומי מדיוני הוועדה בכנסת:

ח"כ יעקב אשר: "המדינה חתומה על 27 אחוזים, איך זה עלה ל־30? אתה יודע להגן על זה מבחינה מקצועית?"

ד"ר גיל פרואקטור, מנהל אגף בכיר לשינויי אקלים במשרד להגנת הסביבה: "אני חושב שבתוך העמדה הממשלתית היה כאן איזשהו דיון שנסב על שני הקצוות. מצד אחד עוצמת היעדים ומהצד השני רמת המחויבות לעמידה ביעדים, ואני חושב שאי אפשר להפריד אחד מהשני".

ח"כ אשר: "לא ענית לי תשובה. למה לא 35 אחוזים? למה לא 46? האם אתה יודע להגן מקצועית על המספר הזה?"

ד"ר פרואקטור: "עשינו שלוש שנים עבודה ממשלתית ולא־ממשלתית, וראינו מספר תרחישים. בוודאי שה־27 אחוזים שעליהם הממשלה החליטה ב־2021 – יש שורה של צעדים וניתן להגיע אליהם".

ח"כ אשר: "אתה לא עונה לי. כשהחוק הגיע לממשלה מה היה היעד?"

ד"ר פרואקטור: "בניסוח הראשוני זה היה 27 אחוזים אבל היעד היה בתוך החוק, כלומר רמת המחויבות היתה גבוהה".

ח"כ אשר: "אספר לכם מאחורי הקלעים. לא היתה שום בקשה להוריד את האחוזים וזה מה שמדאיג אותי. כי אם ה־3 אחוזים (העלייה מ־27 אחוזים ל־30 אחוזים; י"ש) נכתבו סתם ככה, בשביל לתת הרגשה טובה לכולם וזה יחייב יותר – זה עושה בדיוק הפוך. כי ככל שאתה שם לעצמך תקנים דמיוניים יותר, אתה בדרך כבר אומר 'זה הכל פייק'. את זה למדתי בניהול, לא במדע".

ואם זה לא מספיק, דו"ח בנק ישראל קבע כבר לפני שנתיים שאפילו היעד המקורי של 27 אחוזים אינו ריאלי: "סימולציות שערכנו ביחס לפליטות הכרוכות בייצור חשמל מלמדות שישראל תתקשה לעמוד ביעדי האקלים שהציבה לעצמה. זאת במסגרת תרחישים המבוססים על הטכנולוגיות הקיימות".

בקיצור, יש כאן הצגה דו־צדדית. השחקנים הסביבתיים מושכים את יעד הפחתת הפליטות כלפי מעלה בלי תוכנית ריאלית להגיע אליו, והשחקנים הכלכליים חותמים על זה בלי שיש להם כוונה ויכולת להגיע אליו. מה הועילו שחקנים בשחקנותם? הנה כלל אצבע: כשרואים דיון אמוציונלי על חוק שנועד למטרות הצהרתיות בלבד, מיד צריך לרחרח בכיוון מעלה הגבעה – בג"ץ.

סביר ששני הצדדים פשוט מכינים את עצמם לקראת העתירות שבוא יבואו. פעילי הסביבה רוצים יעד שיאפשר להם להכריח מבחוץ את הממשלה לבצע צעדים שהיא לא מעוניינת בהם, ונציגי האוצר וראש הממשלה רוצים לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה: לדאוג למעמדה המדיני של ישראל ברמה ההצהרתית, אך לוודא שבג"ץ ידחה על הסף כל עתירה שתדרוש להתערב בשיקולי בניית משק האנרגיה של ישראל מטעמי התחייבות להפחתת אקלים.

עלות מול תועלת

בהינתן שכולנו מסכימים על הצורך בהפחתת פליטות גזי חממה, השאלה המתבקשת היא באיזה מחיר. האם אתם מוכנים לספוג הפסקות חשמל כעניין של קבע? לוותר על טיסות לחו"ל? להפסיק לנסוע ברכב פרטי? התשובה, כמובן, משתנה מאדם לאדם, אבל ברמת המדינה נרצה שהממשלה תבצע את האיזונים בין החובה לשמור על כדור הארץ, ובין הצורך להמשיך לחיות בעידן המודרני ולא לחזור לתקופת טרום המהפכה התעשייתית.

פעילי סביבה, מעצם טבעם, נוטים להיות קיצוניים מאחרים באיזונים הללו, ולצערי הם כמעט השחקנים היחידים על המגרש האזרחי בנושא. כשמדברים על הפחתת פליטות, המשחק המרכזי הוא בדלק לייצור החשמל. בשנת 2026 אמורה להיסגר תחנת הכוח הפחמית האחרונה בישראל, אבל רק אם תהיה לה חלופה. הממשלה מתכננת תחנות־כוח חדשות מבוססות גז טבעי, אך ארגוני הסביבה דוחפים להשקעה מוגברת ב"אנרגיות מתחדשות" – ייצור חשמל מהשמש, רוח, מים וכו'.

כך בדיוק נולד משבר האנרגיה ביבשת אירופה לפני שלוש שנים, כאשר ליותר מדי מדינות התברר שהן הסתמכו באחוזים גבוהים על אנרגיות מתחדשות שהתבררו כלא מספיק יציבות. אנרגיה סולארית, למשל, לא נותנת מענה בלילה ובחורף, ובשביל זה צריך להקים מתקני אגירה שעלותם גבוהה. לישראל יש גם יעד להגיע ל־30 אחוזים מהייצור באנרגיה מתחדשת עד 2030, וגם בו הממשלה לא עומדת כרגע. בשנת 2015 הוא עמד על 2 אחוזים, וכיום על 12.5 אחוזים. כדי לעמוד ביעד עוד חמש שנים, צריך יותר מלהכפיל את ההישג הזה.

כאשר סוגיית "עלות מול תועלת" עלתה בדיוני הכנסת, ניתנו מצד המשרד להגנת הסביבה תשובות מדאיגות בסגנון "אין סתירה בין השניים. הפחתת הפליטות תשתלם בסוף גם כלכלית". הנקודה היא שזה פשוט קשקוש מוחלט בכל הנוגע לטווח הקצר. כבר היום, לפי רשות החשמל, כולנו שילמנו 2.6 מיליארד שקלים עלות עודפת בשנה שחלפה, בעקבות ההשקעה באנרגיות מתחדשות. זה 9 אחוזים מחשבון החשמל שאתם משלמים, והחל מעוד חודש יתווסף גם מס הפחמן שיעלה את חשבונות החשמל והמים בעוד 6 אחוזים בשנים הקרובות.

ויש כמובן עוד שורה ארוכה של חוקים ותקנות בנושאי פסולת, תחבורה, תעופה ואפילו גזי קירור, שבכולם הווקטור באותו כיוון: משלמים יותר כסף בשביל פחות פליטות. וזה בסדר. בהנחה שהצעדים האלה נדרשים כדי להבטיח חיים שלווים לנכדינו, רובנו נסכים לשלם קצת יותר. אבל לא עד כדי חיים של הפסקות חשמל מזדמנות.

חייבים גם לזכור את הפרופורציות של מדינת ישראל. דו"ח בנק ישראל מזכיר ש"פליטות גזי החממה של ישראל זניחות במונחי השפעתן על האקלים וההתחממות הגלובלית (0.2% מהפליטות בעולם). לכן מחויבותה לצמצום הפליטות חשובה בעיקר כביטוי של השתתפות בקהילה העולמית ובמאמץ הבינלאומי". תוסיפו לכך את העובדה שבאופן חריג מכל מדינה מפותחת אחרת, הביקוש לחשמל עולה כאן בכמעט 3 אחוזים בשנה.

לסיכום, כל הסימנים מראים שהוויכוח האמיתי פה הוא לא על יעדים מדידים בעלי השפעה מכרעת על עתיד כדור הארץ. בסוף כל משפט שאתם אומרים על יעד הפחתת אקלים מעוגן בחקיקה, יושב שופט עליון עם פטיש. משחק האיזונים הכלכלי־סביבתי הוא קריטי, אבל עלול להתרחש אסון אם המגרש יהיה בפסקי דין שידונו בין "ביטחון סביבתי" ל"ביטחון אנרגטי". החלטות כאלה צריך לבצע במגרש מבוסס נתונים, עם התחשבות במחירים הכלכליים, ועל ידי מי שישלמו מחיר אם יהיה פה משבר חשמל בעוד שני חורפים.