עלינו אל ההר, שיירה עליזה וסקרנית, חבורה של אנשי תקשורת מישראל. זה קרה בביקור שקיימנו באתיופיה לפני חמש שנים מטעם ארגון מעוז, כדי לפגוש מקרוב את המורשת וההיסטוריה של יהודי המקום. ידענו שמצב הרוח הקליל שלנו איננו תואם את העלייה שהייתה נהוגה שם מדי שנה בכ"ט במרחשוון. עד לפני כארבעה עשורים היו עולים היהודים, בני המקום, להר הסיגד בכובד ראש, אבנים בידיהם, והם מטוהרים ונקיים לכבוד מעמד חידוש הברית. היה זה יום של צום וחשבון נפש, יום של כמיהה לירושלים.
כשהגענו לפסגה הגבוהה צפינו אל השטחים העצומים שנגלו לעינינו. בעונה הזאת של השנה, קיץ באתיופיה. מזג האוויר היה נעים, והשדות מילאו את האופק. התיישבנו בינות לעצים, והרב שרון שלום, ממובילי המשלחת, הקריא פסוקים מספר נחמיה. ככה, הבנו, בדרך של חוויה וזיכרון, מטמיעים ערכים של אמונה; ככה מעבירים הלאה את חשיבותה של ירושלים ואת הכמיהה לארץ ישראל. הרב שלום ומלווים אחרים שעלו לישראל מאתיופיה, סיפרו על ההתרגשות שאחזה בהם ביום הזה, על מעמדו המכונן ועל הירידה מההר שאחריה היו אוכלים ושותים בצוותא, חוגגים את היחד ואת היותם בני עם אחד, עם יהודי ששומר על ייחודו.
בכפר שבו ביקרנו כבר לא היו יהודים, גם לא בכפרי הסביבה. כולם עלו לארץ לפני שנים רבות. זקני המקום זכרו אותם ודיברו עליהם טובות.
יוצאי אתיופיה רבים מספרים על המקום המרכזי שירושלים, הגעגועים והכיסופים אליה תפסו בשיח היומיומי בקהילה. אבל העלייה לארץ לא נשארה נושא שרק מדברים עליו ואיש לא עושה דבר בקשר אליו. בתחילת שנות השמונים, אלפים יצאו לדרך במסירות נפש ושילמו מחיר כבד מאוד של חולי, מוות והתעללות. 4,000 עולים מתו בדרך מרעב, מחלות ושודדים איומים. לפני 40 שנה בדיוק החל מבצע משה, שבמסגרתו הגיעו לישראל 7,000 איש ממחנות ההמתנה בסודן. העלייה הגדולה השנייה, מבצע שלמה, עם כ־14 אלף עולים, התרחשה בתחילת שנות התשעים.
ההגעה לארץ הייתה תחילתו של פרק אחר וקשוח מאוד בדברי ימי הקהילה. הקליטה לא הייתה פשוטה, וגם היום, כמה עשורים אחרי, נאלצים יוצאי אתיופיה להתמודד עם דעות קדומות, הערות, פערים ולפעמים גם אפליה. בחלוף השנים ציבור העולים הזה, שחלקו כבר דור שני בארץ, הולך ומשתלב בכל תחומי העשייה בישראל. פורץ את הקושי להיות דור ראשון באקדמיה, ופועל בכל שדרות החברה.
בשנה האחרונה ראינו גם אזרחים, שוטרים וחיילים מהקהילה הזאת, שנפלו בהגנה על הארץ ובקרבות הבלימה מול המחבלים. רבים אחרים איתנו, נלחמים ביחידות מובחרות וביחידות חי"ר ומציגים נחישות ותעוזה יוצאי דופן. הנשים והגברים האלה מגשימים את חלום הדורות של סביהם וסבי סביהם, להיות חלק מירוסלם ולהגן עליה.
אני לא אוהבת את ספירת הנופלים לפי מגזרים. כל אחד הוא עולם ומלואו, ואיננו מספר או מגזר. אבל לפעמים, כדי לבחון תופעה, מותר להסב את תשומת הלב. ובכן, לפי נתוני משרד הביטחון, 28 שוטרים וחיילים בני קהילת יוצאי אתיופיה נפלו במלחמת חרבות ברזל, ועוד שלושה אזרחים. המספר הזה גדול פי שניים משיעורם של יוצאי אתיופיה באוכלוסייה, שעומד על 1.7 אחוזים. הנתון הזה מספר על מסירות נפש ועל הבחירה של אנשי הקהילה להיות בצד המשרת, זה שנושא את האלונקה בלי להתבלבל או להתחמק, שרואה בכך זכות למרות הכאבים הנוראים.
רוב הנופלים הם צברים שכבר נולדו בארץ, והיה מקום לומר שלא כדאי למנות אותם כבני עדה או קהילה מסוימת, כי הם ישראלים לכל דבר. הלוואי שזה היה כך. מקומה של הקהילה האתיופית בישראל עדיין לא מספיק איתן. אנחנו אומנם בדרך, אבל עוד לא הגענו. משום כך ראוי להעלות על נס את אלה שמתגייסים לצה"ל, לפעמים תוך מאמץ ובניגוד לנהוג בסביבתם הקרובה, מגיעים לתפקידי פיקוד ושואפים לתרום ולתת. מעל הכול זו הזדמנות להוקיר את העלייה הזאת, שמביאה אל העם שלנו מורשת של דבקות ביהדות, בעם ובארץ.
צעירי הקהילה מתגייסים לצה"ל כשבליבם לא רק ציונות ומורשת קרב, אלא גם סט ערכים מופלא ודוגמה אישית שקיבלו בבית
בני קהילת יוצאי אתיופיה יונקים מגיל צעיר את מסירות הנפש על העלייה לישראל, את האמונה והנחישות שלא לוותר למרות קשיי ההתאקלמות. הם מתגייסים לצה"ל כשבליבם לא רק ציונות ומורשת קרב, אלא גם סט ערכים מופלא ודוגמה אישית שקיבלו בבית. סמ"ר אוריה איימלק גושן, לוחם גבעתי בן 21, נהרג בעזה. כשהיה תלמיד י"ב אמר אוריה: "אומרים שאדם לוקח איתו בתרמיל את סיפורו המשפחתי, אני מביא איתי סיפור של קהילה שלמה". הוא סיפר אז את סיפור המשפחה שלו שעברה קשיים ותלאות בדרך לישראל, והוסיף שהוא לוקח איתו אל השירות הצבאי אומץ, כוח ואמונה שקיבל בבית. חג הסיגד, שחל בסוף השבוע הזה, הוא הזדמנות עבור כולנו לשאוב ערכים ואומץ מקהילת יוצאי אתיופיה, ובעיקר לא להתייאש גם אם הדרך לירוסלם של זהב היא לעיתים ארוכה, קשה ואפילו מאכזבת.
עוד לא אבדה אחריותנו
בשבוע שעבר כתבתי כאן על כך שהמושג "אחריות" אבד מהלקסיקון הישראלי. ובכן, השבוע ראינו שלא אבדה התקווה. אל"מ במיל' יואב ירום, רמ"ט גולני, שתחת פיקודו נכנס ז'אבו ארליך ללבנון ונהרג יחד עם סמל גור קהתי, נשא באחריות ופרש. ירום נפצע כמה פעמים, ותמיד חזר ללחימה. הוא שירת מתחילת המלחמה, ולמרות הכול לא חיפש תירוצים. צה"ל טרם חקר את הנסיבות שהביאו לתוצאות הקשות, אבל ירום כבר הציג נאמנות לערכים שעליהם התחנך ולהם חינך, והתפטר. כך ראוי.
גם אני אשא באחריות למילים שכתבתי ואתקן שאביב ברדיצ'ב, מדריך הטיול בנחל צפית, דווקא כן נשא באחריות לאירוע ולחלקו בטיול, ובית המשפט אף ציין זאת בהכרעת הדין. סליחה על חוסר הדיוק.
Ofralax@gmail.com
