יעקב ועשיו: המתח בין טוב לרע שמגיעים ממקור אחד

פרשת תולדות, שכותרתה מכוונת אותנו לתולדותיו של יצחק, עסוקה ברובה בדור הבא. אנו מלווים לאורך הפרשה את התאומים יעקב ועשו – מהתרוצצותם המשותפת ברחם ועד לפרידתם הקשה בסוף הפרשה.

הסיפור רווי מתח לכל אורכו. המתח מופיע כבר בהריון הקשה ובנבואה הנלווית אליו:

וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי וַתֵּלֶךְ לִדְרשׁ אֶת ה'. וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

לאחר הלידה, המתח מתבטא בנראות השונה במובהק בין השניים – האחד חלק והשני שעיר. גם בהמשך יבוא לידי ביטוי הפער שבין האחים, בכיוונים השונים שכל אחד מהם בוחר עם התבגרותו:

וַיִּגְדְּלוּ הַנְּעָרִים וַיְהִי עֵשָׂו אִישׁ יֹדֵעַ צַיִד אִישׁ שָׂדֶה וְיַעֲקֹב אִישׁ תָּם ישֵׁב אֹהָלִים. וַיֶּאֱהַב יִצְחָק אֶת עֵשָׂו כִּי צַיִד בְּפִיו וְרִבְקָה אֹהֶבֶת אֶת יַעֲקֹב.

שוב מודגשת השונות בין האחים עצמם, וגם האהבה השונה שכל אחד מהם זוכה לה מהוריו, כאשר יצחק אוהב את עשו ורבקה את יעקב. המתח מגיע לשיא בסיומה של הפרשה. זעקת השבר של עשו לאחר שברכתו נלקחה במרמה, מהדהדת בעוצמה. איומו להרוג את אחיו מוביל את רבקה לשלוח את יעקב הרחק לחרן, על מנת להגן עליו מפני עשו. התאומים מופרדים כדי למנוע את האסון המתרגש לבוא.

פער תשתיתי

כאמור, הפרשה פותחת בתיאור המתח שבין האחים כבר ברחם אימם: "וַיִּתְרֹצֲצוּ הַבָּנִים בְּקִרְבָּהּ". נראה לפרש את הביטוי"ויתרוצצו" באופן פשוט – רבקה מרגישה תנועת יתר בבטנה, וזו מטרידה אותה עד כדי שהיא הולכת "לדרוש את ה'". הפנייה לדרוש את ה', וגם התגובה המיידית בנבואה שנאמרת לרבקה, מחדדים את עוצמתו של הניגוד המובהק שבין האחים. ההתרוצצות כבר ברחם היא אכן ביטוי לניגוד מהותי ומוחלט שיבוא לידי ביטוי גם בהמשך הדרך, ביחס בין הילדים עצמם ובין העמים שיצמחו מהם:

וַיֹּאמֶר ה' לָהּ שְׁנֵי גוֹיִם בְּבִטְנֵךְ וּשְׁנֵי לְאֻמִּים מִמֵּעַיִךְ יִפָּרֵדוּ וּלְאֹם מִלְאֹם יֶאֱמָץ וְרַב יַעֲבֹד צָעִיר.

בחירתה של התורה לתאר לנו את המתח כבר ברחם האם, מלמדת על כך שהפער בין שני האחים אינו תוצר של אופן חינוכם או של צורת הגידול שלהם. זהו פער מהותי, ראשיתי ומכונן, שלא צמח מתוך התכתיבים החברתיים או גלגולי המאורעות שעברו עליהם. המתח בין יעקב לעשו אינו קשור ליחסי הורים וילדים, איננו קשור למראה החיצוני השונה, לסגנון החיים הנבדל ואפילו לא לברכת האב שיקבלו בהמשך. נראה כאילו כל הפערים הללו, החיצוניים והפנימיים, שורשם קדום יותר, מהותי יותר.

דברי הנביא מלאכי, שאותם נקרא בהפטרת השבוע, מחזקים גם הם את תמונת הניגוד המהותי והמוחלט:

אָהַבְתִּי אֶתְכֶם אָמַר ה' וַאֲמַרְתֶּם בַּמָּה אֲהַבְתָּנוּ, הֲלוֹא אָח עֵשָׂו לְיַעֲקֹב נְאֻם ה' וָאֹהַב אֶת יַעֲקֹב. וְאֶת עֵשָׂו שָׂנֵאתִי וָאָשִׂים אֶת הָרָיו שְׁמָמָה וְאֶת נַחֲלָתוֹ לְתַנּוֹת מִדְבָּר.

כשם שהניגוד הוא מוחלט, כך גם אהבתו של הקב"ה – אין לה טעם חיצוני או ספציפי. עשו ויעקב הם אחים, ואף על פי כן ה' אוהב את יעקב ושונא את עשו, כביכול זו האפשרות היחידה: אהבת האחד היא שנאת האחר, צידו השני והמהופך של המטבע.

מתח פנימי

אומנם, בעיון חוזר בפסוקים קל להבחין בדגש נוסף. הפסוקים המתארים את הורתם של האחים מצביעים, לצד המתח שהדגשנו לעיל, גם על הקרבה הגדולה בין שני הבנים. שלושה ביטויים שונים מתארים את המצע המשותף להורתם של עשו ויעקב – "בְּקִרְבָּהּ", "בְּבִטְנֵךְ", "מִמֵּעַיִךְ". שלושתם מדגישים את העובדה שאף שיש כאן שניים שונים, שמהם יעמדו עמים יריבים לעתיד לבוא – יש ביניהם חיבור תשתיתי ויסודי. שניהם צומחים בבטנה של רבקה.

זו אולי הסיבה לצורה המיוחדת שבה מתוארים חששותיה של רבקה מן ההיריון הייחודי שלה: "וַתֹּאמֶר אִם כֵּן לָמָּה זֶּה אָנֹכִי". הביטוי הסתום מעט, מבטא לכאורה לא רק תמיהה על התרוצצות העוברים או תסכול מצער ההיריון, אלא תחושה שיש כאן משהו שקשור אל רבקה עצמה. כביכול שואלת רבקה את עצמה: איך אני, דמות אחת, יכולה לשאת בתוכי התרוצצות ומורכבות כזו?

פנייתה לדרישת ה' קשורה לעמידתה מול עצמה ומול המתח שהיא חשה כמתח פנימי בתוכה. תשובתו של הקב"ה מגיעה מיד: אכן עומדים כאן כוחות גדולים מנוגדים, הפכים המאיימים אחד על השני, אבל שניהם בקרבך, שניהם ממעייך, ובין שניהם יש חיבור מהותי. כשרבקה הולכת לדרוש את ה', היא לומדת שגם לכוחות מנוגדים יש מקור אחד.

ייתכן שזהו האתגר האמוני הגדול ביותר, נגיעה בנקודה עמוקה של נשיאת הפכים. המסע הרוחני שנפתח בנבואה לרבקה איננו מדגיש רק את עצם קיומם של כוחות שליליים במהותם, אלא את ההבנה שאת אלה וגם את אלה ברא הא־לוהים:

יוֹצֵר אוֹר וּבוֹרֵא חֹשֶׁךְ עֹשֶׂה שָׁלוֹם וּבוֹרֵא רָע אֲנִי ה' עֹשֶׂה כָל אֵלֶּה (ישעיהו מה, ז).

בהמשך הפרשה נאלצת רבקה להפריד בין בניה, ולאפשר ליעקב לקבל את הברכה. מתברר שדווקא אותה אימא שיודעת ששני בניה התרוצצו יחד בקרבה, שמקורם אחד, היא גם זו שתוכל לזהות מי המבורך מבין שניהם, והיא גם זו שמבינה את הצורך המיידי בהפרדה.

האדם המאמין שהקב"ה הוא גם בורא רע, שמבין שהרע מקורו בטוב, הוא גם זה שידע להרחיק את הרע ולאפשר לטוב לפעול במציאות, עד לתיקון הרע והעלאתו.

הרבנית בת־שבע סמט (מרצבך) היא רמי"ת בבית המדרש לנשים במגדל עוז ומלמדת במת"ן ירושלים