ביום ראשון בבוקר כתב לי מישהו: "זה בית הכנסת של סבא שלך שנפגע מטיל בחיפה?" התקשרתי מיד לדוד גדי כדי לבדוק, ובינתיים התחילו לרוץ לי בראש זיכרונות מבית הכנסת של סבא משה ברחוב קלר. בשנה המטורפת הזו אנחנו שומעים בכל יום כמה סיפורים חריגים, שפעם היינו מדברים עליהם חודש. בין כל אלו, מי זוכר טיל שפגע בבית כנסת? אני זוכר.
יש סוג מסוים של בתי כנסת ישנים, שהיו מוקד החיים של המתפללים בהם. גם היום יש לנו בתי כנסת פעילים מאוד – במובן מסוים, פעילים יותר ממה שהיה מקובל פעם: עם ועדת תרבות, ועדת קליטה, ועדת נוער, סעודה שלישית פעם בשנה למשפחות החדשות וטקס מעבר קהילתי בין יום הזיכרון ליום העצמאות. זה נהדר, ואולי טוב יותר ממה שהיה בעבר. ובכל זאת, היה קסם מיוחד באלו מבתי הכנסת הישנים שמילאו את החיים לא רק בתוכן קהילתי, אלא בתפילות ובשיעורים. עצם ההתרחשות הדתית בבתי הכנסת הללו עיצבה את חיי היומיום של המתפללים. הצעירים שגדלו בהם זקפו את ההתפתחות הרוחנית שלהם לא רק לזכות הרבנים שלהם בישיבה, כפי שמקובל היום, אלא לזכות הגבאים, בעלי התפילה, המלמדים והמתפללים בבית הכנסת שבו גדלו.
אבא של יעל וגם אבא שלי גדלו בבתי כנסת כאלו. קל לזהות את עוצמת ההשפעה של בית הכנסת: עד היום כמעט בכל שבוע מישהו עוצר אותי ברחוב ואומר: "אני גדלתי על התפילות של סבא אביש", או "אני מתגעגע לדברי התורה של סבא משה". גם אני מתגעגע.
בית הכנסת "אבות ובנים" בחיפה היה אז מלא מפה לפה, במבנה ישן ורעוע, שבינתיים שופץ והוחלף. הקהילה כבר החלה להזדקן – בן דודי עדו היה מכנה את בית הכנסת "אבות וסבות" – אבל מבחינתנו כילדים היו לזה יתרונות רבים: כאשר היינו מתארחים אצל סבא וסבתא כמעט לא היו לנו מתחרים על "אנעים זמירות", מלבד יריבנו המר שי וינטר.
לבית הכנסת היו המנהגים שלו, מנהגי חיפה והצפון ומנהגי נוסח החסידים, והמתפללים הקפידו עליהם בקנאות. כל עולה לתורה זכה לתואר "החבר", ספק מתוך רוח בני עקיבא, ספק מתוך כבוד לתואר האשכנזי הישן לתלמיד חכם. "החבר דוב" היה הגבאי שהעלה לתורה, ובכל פעם שבירך את העולה הוסיף לסיום: "וּרוּמָהצֵצָל". כשגדלתי מספיק כדי לשאול את סבא מה אומר הלחש המסורתי הזה, הבנתי שהחבר דוב מתפלל לרפואה שלמה לפצועי צה"ל.
בכל שבת שבה היינו אצל סבא וסבתא היינו חוזרים מהתפילה, עושים קידוש, דודותיי הצעירות היו הולכות לישון עד לסעודה, וסבא היה לוקח אותנו לטיול בכרמל. לפעמים היינו מרחיקים עד למוזיאון היפני, שהיה פתוח בחינם בשבתות. בדרך היה מספר לנו על הוריו, על תולדות המשפחה, על ימי ההגנה, על העיר חיפה. לקראת סיום הטיול היינו עוברים בבית הכנסת, וסבא היה אוסף את כל הסידורים והחומשים, מחזיר אותם לארון ומכין את האוכל לסעודה השלישית. כך היה עושה כל שבת, במשך עשרות שנים. כאלה גבאים היו פעם.
לאורך הדרך הרגשתי כאילו אני רואה במקביל שתי מציאויות; כאילו מתחת למראה העכשווי של הכרמל השקט בצהריים, נאבקים לבקוע המראות הישנים מלפני ארבעים שנה
לפני כמה שנים היו לי כמה שעות פנויות בחיפה, בין שתי הרצאות. נסעתי לכרמל, והלכתי ברגל מרחוב צדקיהו לרחוב קלר. לאורך הדרך הרגשתי כאילו אני רואה במקביל שתי מציאויות; כאילו מתחת למראה העכשווי של הכרמל השקט בצהריים נאבקים לבקוע המראות הישנים מלפני ארבעים שנה: הסבתות שצועדות לצרכנייה עם סלי קניות מיושנים, מאלף הכלבים בחורשת האורנים, ואני מושיט ידיים קטנות לסבתא ולסבא ולאבא, שהיום כבר מביטים בכל זה מעולם אחר, שאין בו קניות ואין בו כלבים, וגם טילים מלבנון אין בו.
זה אכן היה בית הכנסת של סבא שהופצץ בטיל. בדרך נס פגע הטיל במבנה אחרי שהמתפללים עזבו, ולכן נפגעו רק עצים ואבנים וספרים אהובים. המבנה כבר שופץ והשתנה מאז ימי סבא, ואגף מרכזי שלו נשאר שלם, ובכל זאת המשפט הזה מרעיד אותי: טיל פגע בבית הכנסת של סבא. אני מניח שזה יכול להיות משל נהדר וקולע למשהו, לבטא באופן סמלי איזה מהלך מדיני או רוחני שקורה בימים המשוגעים הללו. אבל לעת עתה אני לא מצליח לחשוב על הנמשל למשל הזה, ונשאר תקוע במחשבה שטיל מלבנון הרס את בית הכנסת של סבא משה.
