באיזשהו שלב נמוגו הרכבים מכבישי הצפון. רק משאיות תובלה זחלו באיטיות והפחד הזדחל יחד איתן. אזעקה כבר לא תועיל כאן. כטב"ם אחד, ידעתי, והכול נגמר. תכף אגיע לנקודת הכינוס. משם אחצה יחד עם לוחמי גולני את הגבול ללבנון. מה חשבתי לעצמי? מה אני חושבת לעצמי בכל פעם שמציעים לי להיכנס לאזורי סיכון ובמקום לסרב בנימוס אני משיבה בהתלהבות של מכיניסטית.
משהו בי מסרב להישאר בצד הבטוח של החיים. יש בי משיכה בלתי נשלטת למחוזות שבהם המוות אפשרי. לא מתוך רצון למות, חלילה, אלא להפך – מתוך תשוקה לחוות את החיים במלוא עוצמתם. משהו במפגש הזה, בכניסה לבריכת הכרישים וביציאה ממנה בשלום מזכיר לי כמה אני אוהבת לחיות. זו תחושה שקשה להסביר למי שלא חווה אותה, כמו ניסיון לתאר צבע למי שמעולם לא ראה אותו. אבל כל מי שהיה בעזה או בלבנון מכיר את ההרגשה הזו – את הרגע שבו הפחד והחיים מתערבבים לחוויית קיום טהורה.
באדמת טורקיה הרועדת הרגשתי חיה. באוקראינה המופצצת ליבי חזר לפעום. בעזה, בתוך הנמר, הרגשתי בטוחה מתמיד – לא בזה שהמוות ידלג עליי, אלא בעצם הידיעה שאני רוצה לחיות. בכל פעם מחדש המפגש עם הסכנה הממשית חידד אצלי את תאוות החיים, כמו צלצול עדין של פעמוני רוח שמתפוגג אל תוך דממת הלילה.
אבל יש אנשים שהמוכנות שלהם להסתכן אינה תוצר של תאוות סיכון, אלא מתוך אילוץ וממקום של ייעוד פנימי עמוק. כזה היה ז'אבו.
קצת לפני שנכנסנו ללבנון ראיתי אדם בן 70 עטור רעמה ושפם מושלגים מסתובב בין החיילים. לא הכרתי את שמו. עמנואל שילה, העורך של "בשבע", לחש לי שמדובר בז'אבו, היסטוריון וחוקר עתיקות מהמפורסמים בארץ. בתמימותי תהיתי אם מצוקת כוח האדם בצה"ל כה קשה שמגייסים אנשים בגילו. שלפתי מצלמה והתחלתי להסריט. סקרן אותי לדעת מדוע הוא נכנס ללבנון. "גם את נכנסת!" ענה בחיוך כמרמז על האבסורד, ונעלם לתוך אחד הרכבים.
נכנסנו בכוחות נפרדים. אותנו הביאו לבית המג"ד שנמצא בעומק הקו הקדמי. אחרי הסיור המתנו שעתיים עד שהגיע נמר לאסוף אותנו. לא הבנתי למה צריך נמר, הרי הרגשנו כל כך בטוחים. כשחזרנו ראיתי את לוחמי גדוד 13 בוכים ומתחבקים. הבנו שקרה משהו, אבל לא רצינו לחטט יותר מדי. בדרך חזור צלצל אליי עמנואל שילה ואמר: "רחלי, זה ז'אבו. ז'אבו נהרג. אני לא מעכל שזה ז'אבו". באותה תקרית נהרג לוחם נוסף ורמ"ט גולני נפצע.
עצרתי בצד. הייתי חייבת להסדיר נשימה. התחלתי לגלול בטלפון עד שהגעתי לסרטון שלו, כנראה אחד האחרונים שצולמו. רגע אחד אדם חי ופועם, רגע אחר כך – איננו. ועכשיו גם מתברר שהוא אבא של אלקנה, חברי למערכת. הכול כל כך התערבב. ברשת אנשים כבר פצחו בלרלרת אכזרית: "החוקר המתנחל מעפרה"; "שהוגנב ללבנון לבחון ממצאים ארכיאולוגיים"; "מי אישר לו?". עוד לא יבשה האדמה שבה נקבר וכבר הסיקו מסקנות. מאוחר יותר יצא לי לדבר עם ילדיו, הם הסבירו שאביהם כלל לא דחף להיכנס לשם. זה פשוט הוצע לו, והוא כמובן שמח על ההזדמנות.
מדוע שמח? משום שיש בעולם הזה אנשים חדורי תחושת שליחות. אלו אנשים שלעולם לא יעמדו במבחן האדם הסביר, משום שהם שייכים לפנתאון. ז'אבו היה מדען, חוקר אמיתי, לחוקרים אמיתיים אין באמת גבולות. אנחנו בחיים לא נבין את זה כי רובנו מסתפקים בבינוניות פושרת.
מארי קירי חקרה חומרים רדיואקטיביים ללא מיגון עד שמתה מקרינה. יומניה היו כה רדיואקטיביים שנדרשת חליפת מגן לקריאתם. היא סבלה מכוויות קשות ומאנמיה אבל המשיכה במחקרה עד הסוף. "בחיים אין דברים שצריך לפחד מהם", אמרה, "יש רק דברים שצריך להבין".
חוקרי היסטוריה לא אמורים לנמק את רצונם להיכנס ללבנון, הצבא הוא זה שצריך להסביר מדוע הוא רוצה להכניס אותם לשם. אנשים כמו ז'אבו תמיד ילכו עד הסוף עם מה שהם רואים כייעודם, ואין צביעות גדולה מזו של עיתונאים המגנים את כניסתו בעודם מסתערים בעצמם על כל הזדמנות להביא פיסת מידע מלבנון בחסות צה"ל, עניין שהם מזהים כשליחות שכן שווה סיכון.
ז'אבו לא ביקש למות, הוא פשוט היה מסור לשליחותו. תפקיד הצבא היה לומר "עד כאן", אם בכלל. אבל העידן שלנו מקדש ביטחון, העדפות אישיות וניהול סיכונים ולכן קשה לנו להבין את אלו שפועלים ממניעים אחרים. נכונותם של אנשים להסתכן למען ערכים אינה טירוף או חוסר אחריות. היא הדופק שעליו פועם העולם, היא המנוע שדוחף את האנושות קדימה, היא הסיבה שיש לנו תגליות ומחקרים ופריצות דרך. איך אמרה מארי קירי? "עכשיו הזמן להבין יותר, כדי שנפחד פחות".
* לזכרו של זאב חנוך (ז'אבו) ארליך, שנפל על קדושת מחקרו.
