אני בדרך כלל מקפיד על עצמי שלא להיכנס לטוויטר בכלל בכלל, זו הרשת החברתית הכי גרועה לדעתי, הכול שם ציני וחד ואכזרי ונוקב ושפיצי וחסר רחמים, ובכל זאת, מה אני אעשה, מדי פעם אני לא עומד ביצרי הרע, מדי פעם אני נכנס לשם, קורא כמה ציוצים, שוקע בתוך כמה ויכוחים, ומיד נמלט על נפשי. אבל יש עמוד אחד בטוויטר שאני אוהב. בעצם, "אוהב" זאת לא המילה. יש עמוד אחד בטוויטר שתמיד נוגע לי בלב. ולעמוד הזה קוראים "חדשות מלפני שנה", וכל מה שיש שם, בעמוד הזה, זה חדשות מלפני שנה. כלומר, אייטמים שהתפרסמו באתרי החדשות לפני שנה בדיוק, ביום הזה ממש. וקשה לי לתאר את זה במילים. אבל יש באייטמים האלה משהו מטלטל. ממש מטלטל.
אני אתן לכם דוגמה. בחודשים הראשונים של המלחמה, העמוד הזה היה תזכורת כואבת ונוקבת ואכזרית לנושאים שהעסיקו אותנו בחיים הקודמים שלנו, לפני שהמלחמה פרצה. נושאים "בוערים" שבדיעבד נראים מגוחכים כל כך, מיותרים כל כך, עצובים כל כך. הרפורמה המשפטית. ההפגנות שאיבדו שליטה. איומי הסרבנות המבישים. הנאומים השחצניים של בן גביר ויריב לוין. וואי. לראות בזמן מלחמה איומה, במה התעסקנו ועל מה התווכחנו, ממש לפני רגע. בכל פעם שנתקלתי באייטמים בני שנה עלו לי דמעות לעיניים. עד כדי כך.
והשבוע, שוב נכנסתי לטוויטר, ושוב נתקלתי בעמוד הנורא הזה, "חדשות מלפני שנה", ושוב קראתי אייטמים ישנים, אבל לתדהמתי גיליתי שגם לפני שנה היתה כאן מלחמה. ואם זה לא מספיק נורא. אז ראיתי שם ריאיון מלפני שנה, עם אלמוג כהן, שאמר בביטחון – "כשהאויב יהיה על הברכיים הוא ישחרר את כל החטופים!", וראיתי שם סרטון של נתניהו, שבו הוא אומר – "השבת חטופינו היא משימה קדושה ועליונה ואני מחויב לה", וכשראיתי את הסרטונים האלה, הרגשתי שעולות לי דמעות. שנה שלמה חלפה מאז ההבטחות האלה, מאז ההתחייבויות האלה, של ראש הממשלה, ושל חברי הקואליציה. שנה שלמה חלפה, והחטופים עדיין שם. בגיהנום של המנהרות. שנה שלמה חלפה. איזו בושה.
יש לי חבר טוב ואהוב שאתם כבר מכירים, בכר. ובכר הוא ימני מאוד. ואנחנו מתווכחים הרבה ברוך השם. ובתחילת המלחמה, בכר תמיד אמר לי לחכות עם הביקורת שלי, להמתין עם המאבקים הפנימיים. עכשיו צריך להיות יחד. יחד ננצח. זה לא זמן לתקוף את נתניהו. זה לא זמן לצאת נגד הממשלה הזו. זה זמן להתאחד מול אויבינו הרבים. ואני הסכמתי איתו. שמרתי את האכזבה והכעס והתסכול בבטן, והאמנתי ביכולת שלנו להילחם ביחד, מול אויבינו. זה לא זמן להפיל ממשלה. חס ושלום. זה זמן להיות ביחד.
ובאמת היינו ביחד. ובאמת די ניצחנו, תראו, אפילו נסראללה וסינוואר חוסלו. אבל למרות היחד הזה, למרות הניצחון הזה, החטופים לא כאן. הם לא כאן. ואף אחד לא מדבר עליהם. ואף אחד לא חושב עליהם. ואף אחד לא נלחם עליהם. אין עסקה. ואין דיונים על עסקה. הם נשכחו מאחור. ולממשלה שלנו יש עניינים הרבה הרבה יותר דחופים. זה זמן להחרים עיתונים, זה זמן לסגור את התאגיד, זה הזמן לפטר את היועצת המשפטית לממשלה, זה הזמן להתעסק בפרשייה מסעירה של הדלפת חומרים.
ובמילים אחרות, השבוע הבנתי שזהו, שחאלס, שהמנדט של הממשלה הזו נגמר. זה קרה כשצפיתי בסרטון שאורכו תשע דקות, שבו ראש הממשלה שלנו, מדבר, מתוך סערת רגשות גדולה, על סיפורו של אלי פלדשטיין. לפני שבוע הוא אמר שאין לו מושג מי זה פלדשטיין. עכשיו בסרטון הוא פתאום מכיר אותו היטב. אבל זה לא מה שהטריף אותי בסרטון הזה. מה שהטריף אותי, זו המחשבה, שכבר חודשים ארוכים שראש הממשלה שלנו לא מדבר איתנו על כלום. הוא לא מתראיין, ולא מעלה סרטונים, ולא מרגיע אותנו, ולא מסביר לנו כלום. אף אחד לא מדבר איתנו. אנחנו לגמרי נטושים. מה שהטריף אותי זו המחשבה, שבזמן שמאות אלפי אזרחים בצפון חיים בין אזעקה לאזעקה. בזמן שמאה ואחד חטופים נמקים מתחת לאדמה. בזמן שראש הממשלה שלנו ושר הביטחון שלנו מקבלים צווי מעצר! על פשעים נגד האנושות! – זה מה שדחוף לראש הממשלה שלנו להוציא החוצה. זה הנושא שהכי בוער בדמו.
מה עוד צריך לקרות כדי שתיפקחנה עינינו ונראה – זה "מר ביטחון" שחתום על האסון הגדול בתולדות מדינת ישראל. זה המנהיג שהעביר לחמאס מזוודות במזומן. זה המנהיג שלא תפקד ביום שבו פרצה המלחמה. זה המנהיג שפיטר שר ביטחון בעל ניסיון והחליף אותו במריונטה צייתנית. זה המנהיג שלא מצליח לגייס חרדים. זה המנהיג שבמשמרת שלו קרסה הכלכלה הישראלית. ויותר מכול, וחמור מכל, ונורא מכול – זה המנהיג שלא מצליח לשחרר את החטופים שלנו, כבר יותר משנה. שנה וחודשיים שאנחנו בסיוט הזה. מגיע לנו מנהיג שאוהב את המדינה הזו כמו שאנחנו אוהבים אותה. זה הכול. יותר מזה אנחנו לא צריכים.
