הרבה אנשים התאכזבו ממני השבוע. אומנם לא אמרתי שאני תומך בהסכם הפסקת האש, להפך – ביקרתי אותו ואמרתי שהוא לא מספיק, ממש לא, אבל כנראה ציפו ממני לנחרצות רבה יותר. באמת רציתי להתהפך על ההסכם הזה, ואני מודה, ייתכן שהעדינות היחסית שלי נבעה גם מהצביעות הרבה שהתפשטה בפיד הטוויטר. אנשים שלפני ארבע דקות ספרו חללים והוסיפו את המילים "לשווא" ו"מה יש לנו לחפש שם", נשמעו לפתע פתאום כשילוב בין איתמר בן־גביר לדארת' ויידר. אפשר להתכחש לזה, לטעון שזה שיקול מטומטם, להגיד "מה זה משנה מה הם חושבים" – אבל זה שקר. כשזה מגיע להחלטות כאלה, בדיוק כמו שחשוב לי לדעת מה אומרים האנשים שאני מעריך, חשוב לי גם לשמוע את דעתם של אנשים שאני ממש לא.
תרבות הטוויטר – וכן, אפשר להגיד גם "הפטריוטים" – מחייבת אותך לנוע לקצוות המנעד בין הכניעה הברורה לניצחון המוחלט, אבל יש רגעים שבהם המציאות פשוט מורכבת יותר. אני נזכר בימים שאחרי 7 באוקטובר, כשהקפיצו אותי כמה פעמים לשבת באולפן ולדבר על מה שקורה. היינו בטראומה מוחלטת, ניתחנו את המצב עוד לפני שהיה לנו מושג באמת מהו. מול המצלמות עוד ספרנו את גופותינו ממתקפת חמאס, אבל בכל פעם שמישהו דיבר, האחרים היו עסוקים בלקרוא בטלפון פושים על חיזבאללה – האם הוא יפלוש, מתי, איך, למה. יום אחד הגיעו דיווחים ראשוניים על להק כטב"מים שמגיע מצפון, בחלק מהעדכונים דיווחו שהוא בדרך לדימונה. זה היה מלחיץ ומפחיד, ובראש רצו תיאורים ששמענו במשך יותר מעשור על כך שמלחמה עם חיזבאללה תהיה משהו שלא הכרנו: גוש דן ייחרב כמעט כולו, אלפי הרוגים, מאות בניינים הרוסים עד היסוד. דיברו על עורף שחוטף וחוטף וחוטף, ואין אונים מוחלט כמעט מול המפלצת שנבנתה על גבולנו הצפוני, בחוסר אחריות מוחלט של ההנהגה.
אני מדמיין לעצמי מה היה קורה אם שבועיים לתוך המלחמה היו מביאים את ההסכם הזה בדיוק. סביר להניח שהיינו קופצים עליו, חותמים במהירות וחוטפים את הנייר כדי שחיזבאללה לא יתחרט. אבל אז קרה משהו נורא, כזה שלא יכולנו להעלות על הדעת. אירוע שלא האמנו שיכול לקרות: פירקנו לחיזבאללה את הצורה.
שלא יהיו טעויות – יש מחירים להצלחות, היו לנו נפגעים, ויישובים פונו. אבל פירקנו לחיזבאללה את הצורה. מערכת הביטחון, המוסד וההנהגה הראו לנו איך זה נראה כשאתה באמת מפחד מאויב: אתה מתכונן אליו. לא כמו בחזית עזה, שם זלזלנו וחטפנו באבי־אבינו. בצפון, מרגע שהחלטנו שזה מתחיל באמת – וכן, לקח לנו המון זמן להחליט – פשוט פירקנו אותם, ביפרים, וכל הצמרת, ונסראללה, והשמדת הכפרים, ותמרון, ואויב שבורח, ותמונות של מאות אלפי לבנונים נסים על נפשם, וחיסול אחרי חיסול אחרי חיסול. וכל זה אחרי כמעט שנה של מלחמה בעזה, כשצבא המילואים מלא רוח ועוצמה אבל גם עם גב שחוק בעקבות גזיליון ימי מילואים.
ועם האוכל בא התיאבון, ואנחנו רעבים. האויב מדמם ואנחנו רוצים לנגוס לו בצוואר ולסעוד לו את הצורה. האכזבה הגדולה מהפסקת האש היא בעיקר מפני שאנחנו באמת מאמינים שאנחנו יכולים לנצח בגדול. השוויתי את זה השבוע למשחק כדורגל שאתה מוביל בו שלוש־אפס במחצית, ואז במקום לדרוס אתה מוריד רגל מהגז, חוטף גול בדקה השבעים, מסיים בשלוש־אחת ויודע שייתכן מאוד שבקרוב יתקיים משחק גומלין.
אגב, לטעמי ההסכם מיותר לגמרי. אני לגמרי מאמץ את הצעתו של מנחם הורוביץ: אולי היה עדיף לסיים בלי הסכם. להחליט שעוצרים, אם חייבים, מטעמי שחיקה, חימושים וכל היתר – אבל לצרף הבטחה והודעה פומבית אחת ברורה: אם מישהו עובר את הקו שהגדרנו, הוא לא יזכה לעבור יותר שום קו.
מבחן השקט
בקיצור, חצי תאוותנו בידנו, את החצי השני נצטרך להוכיח בתנאים שבהם מנהיגים ישראלים הכי מתקשים להוכיח – כששקט. בנימין נתניהו זכה להרבה קרדיט, לדעתי בצדק, על ההתעקשות שלו לאורך השנה האחרונה לא להיכנע למדכדכים, למבקשי הסיום המוחלט, לאנשי "הגיע הזמן לעצור". הוא עמד בהרבה לחצים, שעה שרוב יריביו הפוליטיים החליטו לעזור לו בקמפיין ההתאוששות שלו, ועשו כל טעות אפשרית כמעט. הם ביקשו לסיים את הלחימה הרבה לפני שהציבור הישראלי היה מוכן בכלל לשמוע על זה, וכך הבהירו שעם כל הכעס על נתניהו, טוב שכרגע הוא ולא הם על ההגה.
אבל זה היה קל. כי קל יותר להילחם כשאתה במלחמה. עכשיו? עכשיו הזמן של נתניהו להוכיח שהוא השתנה גם במה שקשור לתקופות שקט מדומה, תקופות שבהן הוא נכשל בעבר. כי עכשיו יש לו עם שלא מתרגש מ"העשור הביטחוני השקט ביותר", אחרי שראינו, לצערנו, שאת הפערים אפשר לסגור בשבת אחת.
ונקודה לסיום. 88 אחוז ממצביעי הקואליציה, לפי סקר של שלמה פילבר, מתנגדים להסכם הפסקת האש. נתניהו הולך פה ראש בראש עם הבייס שלו, והרבה מצביעי ימין מאוכזבים רק מחכים להגיד לו "אמרנו לך". הוא ייבחן לא בידי אנשים שלא הצביעו לו מעולם, אלא על ידי בוחריו־שלו. הם כנראה לא ינתבו את הפתקים שלהם ליאיר גולן, אבל חלקם עלולים לנדוד למחוזות הליברמן, בן־גביר ואולי אפילו בנט. נתניהו לקח פה סיכון, אבל גם שם סוף לכל קשקושי "הוא פועל רק למען הבייס". כבר שנה מספרים לנו שנתניהו מוליך למלחמת נצח מטעמים אישיים, שהוא חטוף של בן־גביר, שהוא לא רוצה שהמלחמה תסתיים. אז הנה, על הראש שלהם נתניהו מקבל החלטה לא פופולרית בעליל. אני לא יודע אם היא נכונה, אני רק יודע שמסתמן שדווקא מי שמציגים את ההחלטות של נתניהו כמונעות אך ורק מצרכים אישיים הם אלה שמפרשים מתוך מניעים אישיים.
לסיכום, הישגים ענקיים, התלבטויות גדולות, הסכם קטן. ועכשיו, ניקח נשימה ונחכה לאיזה ג'ינג'י אחד שייכנס לבית בצבע לבן ויכריע אם סוף־סוף נטפל בראש התמנון. אגב, אולי הגיע הזמן למצוא חיה כשרה לצורך תיאור מדינת טרור שמפעילה עלינו פרוקסים. אוקיי, "ראש הכבשה" נשמע מעפן, קבלו ביטול.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
