אזרחי ישראל, תושבי ירושלים, ובפרט באי גני הילדים הרלוונטיים. ערב טוב.
לפני כשבוע התחלנו במלחמה כוללת על הבית שלנו. בן השלש התעורר עם וירוס בטן. בן החצי שנה נשאר בבית כי למטפלת שלו חלו הילדים. מצאנו את עצמנו בבת אחת בתוך מאבק עיקש נגד הוירוסים של החורף. כבר אז אמרתי שאנחנו כפסע מהניצחון המוחלט ואף רכשתי כובע בנושא.
מיד גייסנו את כל הכוחות: אקמול בטיפות, אקמול בנוזל ואקמול בנר. הפעלנו את מלוא העוצמה של המקרר עם הקרטיב הקפוא, ואת הארטילריה הכבדה של האדים החמים. ביצענו תקיפות מדויקות של סירופ נגד שיעול (מהסוג שהילדים שונאים, אז הוא בטח עובד). כמו כן הפעלנו את כוחות המודיעין – אימא שלי, דודה שלי והרופאה מקופת חולים, שסיפקו מידע מודיעיני סותר ומבלבל.
במהלך השבוע הזה ניהלנו קרב הירואי בכל החזיתות. בחזית הצפונית התמודדנו עם הקאות בלתי פוסקות של בן השלוש, כולל מבצע מיוחד של החלפת מצעים בשתיים לפנות בוקר. בחזית הדרומית נאבקנו בחיתולים בלתי אפשריים של התינוק. במקביל, הפעלנו לחץ כבד בגזרה המזרחית מול סירוב עיקש לבלוע תרופות, והדפנו מתקפות חוזרות ונשנות של דרישות לצפות בקפטן אמריקה בנטפליקס.
היו לנו גם הצלחות מודיעיניות מרשימות: הצלחנו לאתר את הבקבוק האחרון של אקמול לתינוקות בבית המרקחת בקצה השני של העיר, וגייסנו את כוחות המילואים – אבא ואמא. כולל מרק העוף שמרב קיבלה מסבתא שלה היישר מפולין. המרק הזה, אגב, הוא נשק יום הדין האמיתי.
בשיא הקרב, כשבן השלוש סירב לקחת אנטיביוטיקה, הפעלנו טקטיקה מיוחדת של "מי שלוקח תרופה מקבל שוקולד". מומחי האתיקה יתווכחו על המהלך הזה עוד שנים, אבל בשדה הקרב לפעמים צריך לקבל החלטות קשות. במקביל, פיתחנו שיטות מתקדמות להסוואת טעם התרופות – מהערבוב עם מיץ תפוזים ועד להסחת דעת על ידי ריקוד הניצחון המוחלט של אבא (שיטה שהוכיחה את עצמה מעבר למצופה).
הקמנו חמ"ל מיוחד במטבח, עם לוח מעקב טמפרטורות ושעות מתן תרופות. פיתחנו מערכת התרעה מתוחכמת המבוססת על צבע הפנים של הילדים ועל עוצמת הבכי. גייסנו את כל המשפחה המורחבת לשליחויות דחופות של אקמול, והקמנו קו חם עם רופאת המשפחה (שכבר שקלה לחסום את המספר שלנו).
אחרי שבוע של לחימה עיקשת, יכולנו סוף סוף להכריז על ניצחון. הילדים הבריאו, המטפלת חזרה, והשגרה הברוכה עמדה לשוב על כנה. ניצחנו ניצחון מוחלט.
למרבה הצער התעוררתי הבוקר עם כאב ראש וגרון שורף. מרב הסתכלה עליי במבט של 'ידעתי שזה יקרה וחלטה לי כוס תה עם דבש. והנה, עכשיו אני שוכב במיטה, ערימת טישיו מתדלדלת לצידי, ואני מהרהר על טיבם של ניצחונות חלוטים ושל חליטות מנוצחות. איך שאמר פעם נפוליאון: "אפשר לנצח את רוסיה, אפשר לנצח את החורף, אבל אי אפשר לנצח את רוסיה בחורף". אם מישהו רוצה לבוא להלחם בוירוס הזה יש מקום בפלוגה. יש המון אקמול במגירה, מרק עוף ממתכון סודי של השכנה הפולנייה, ובונוס – סרטון עם ריקוד הניצחון המוחלט.
עד הניצחון.
