אני רוצה להתמסר עכשיו אל תפקיד הנודניקית התורנית שמדי פעם יוצאת מתוכי. זאת שלא תמיד נעים להקשיב לה, שקל לזלזל בדעתה, לקרוא לה מושפעת, חסרת הבנה, חסרת עמוד שדרה, מונעת מפוזיציה. כל אלו ועוד המון מילים שמנפנפים בהן מולי כשאני מעזה לשאול בקול שאלות ולתהות על המצב הכללי, ובעיקר על המצב המדיני־ביטחוני.
והאמת, קצת התעייפתי מהמחשבה האוטומטית שכל מי ששואל שאלות או מעלה על דל שפתיו ביקורת פוגע בביטחון המדינה או בלכידות הגוש או מה שזה לא יהיה, ובא לי שיהיה בסדר – גם אם לא בהכול אני מבינה, להקשות קושיות, וגם להביע כעס וחוסר שביעות רצון.
פתאום די
אם הכול התרחש כמתוכנן, בעודכם קוראים שורות אלו אנחנו נמצאים כבר כמה ימים בהפסקת אש עם חיזבאללה.
זאת לא הפסקת המלחמה, כפי שדאגו לומר לנו שוב ושוב, אלא הפסקה זמנית של האש. ואני מקווה שמישהו הבין מה מטרתה הסופית של ההפסקה הזאת, ולשם מה היא בכלל נועדה. כמה שעות לפני כניסתה לתוקף נשמעו אזעקות רמות ומטחי טילים נורו לעבר ערי ויישובי הצפון. כשרק התחילו לדבר על מימושה של הפסקת האש, כמעט 500 טילים שוגרו לעבר כל יישובי הארץ כמעט.
שלא תטעו, אני בעד לחתור להפסקת המלחמה, בעד למצוא דרכים, אלימות ומיליטנטיות או מדיניות ודיפלומטיות, שיובילו לכך שנוכל להמשיך להתקיים ולחיות את חיינו כאן בארץ ישראל בטוב ובשגשוג.
אני בעד שירד לחץ מהלוחמים שלנו, ואני שומעת ומרגישה את עייפותם ושחיקתם הרבה. מבחינתי כל מה שיוכל לזרז את סיום המשימות הביטחוניות הרבות ואת חזרתם לביתם – מבורך
אני גם באמת בעד שירד לחץ מהלוחמים שלנו, ואני שומעת ומרגישה את עייפותם ושחיקתם הרבה. מבחינתי כל מה שיוכל לזרז את סיום המשימות הביטחוניות הרבות ואת חזרתם לביתם – מבורך. זאת בידיעה שהגבולות שלנו שמורים ומאפשרים מעט רווחה מאז היום הארור ההוא, שבו פלשו לתוך בתינו וחצרותינו.
ויודעים מה? אני ממש מתגעגעת לקמפינג שלו ורגוע על גדת הירדן, ואם זה יתאפשר, אני עוזבת הכול ומעמיסה את ילדיי ואת הציוד הנחוץ ומתחרדנת שם באיזו קנטה מאולתרת לחמישה־שישה ימים. גם בגשם ובקור.
אבל מה פתאום הפסקת אש? מאיפה היא צצה, ואיך בן רגע היא הפכה לדבר הנכון לנו? במיוחד אחרי תקופה ארוכה כל כך שבה מסבירים לנו ששום דבר לא יעצור אותנו מלהגיע לניצחון מוחלט, ושעד שלא נשיג ביטחון מלא על גבולותינו, אין מה לדבר על הסדרה או הפסקת אש.
האם לא למדנו מאירועי השנה החולפת (שהפכה כבר ליותר משנה) שיש השלכות קשות לצעדים כאלה, שיש בהם ניחוח חריף של חד־צדדיות, של נתינת אמון יתר ועצימת עיניים מול כוונותיו של האויב ויכולותיו בפועל?
עד שכולם
ויותר מכול, מקננת בי השאלה שאין מנוס ממנה מבחינתי. איך הפסקת אש כזאת אחרי שנה של לחימה, הישגים, המשך הלחימה, מחירים כבדים, ניצחונות קטנים וגדולים – איך היא לא כוללת שום מילה באף מסמך ובאף נאום בנוגע לדבר היקר מכל שהמלחמה הזו קשורה בו בקשר בל יינתק, לא חשוב אם מצפון או מדרום, והוא השבת החטופים אלינו.
אני יודעת, חיזבאללה זה לא חמאס. אני יודעת, חמאס לא מעוניין ולבנון כן. אני יודעת, נעשים מאמצים לעסקה גם שם. ועדיין, אני פשוט לא מבינה למה מתוך הדיבורים על הישג הפסקת האש אין אפילו אזכור אחד למה שקורה בעזה, עם אחינו הכבולים מתחת לאדמה.
האם חיזבאללה בעצמם לא כרכו את הצטרפותם למלחמה בגורל חמאס ורצועת עזה? האם נסראללה בעצמו, שם רשעים יירקב, בנאומיו הרבים הששים אלי קרב, לא דיבר שוב ושוב על הסולידריות של חיזבאללה עם תושבי רצועת עזה?
למה אנחנו לא משתמשים באותה הטקטיקה? למה בפנייתנו לאומות העולם, למתווכות, לתקשורת העולמית, אנחנו לא דורשים לכרוך כל עסקה, בכל גזרה, עם השבת החטופים?
ימים יגידו, אך הפסקת האש הזאת כפי שהיא נראית כעת לא תיתן מענה למפונים מהצפון, או ללוחמינו שנשארים בעמדות מוכנים לכל תרחיש. היחידים שמרוויחים זמן להתאושש ולהתעצם מחדש הם חיזבאללה בעצמם.
כל העיסוק בהפסקת האש הזאת מאלץ אותי לערער על כל מה שחשבתי על הסיבות למלחמה עד כה.
ניצחון מוחלט? מה קרה לביטוי הזה? האם הוא היה עבודה בעיניים לצורך תעמולה? האם השתמשו בו רק כדי לדרבן אותנו להמשיך להאמין שזאת המטרה, ולשם נגיע בסופו של דבר?
אני מקווה שאתבדה, שתוכנית גדולה יותר שאינה גלויה לי לעין עומדת מאחורי הפסקת האש הזאת.
אני מקווה שיש תוכנית כזאת, ושהיא כוללת תיקון מוסרי אמיתי למה שחווינו ועודנו חווים בשנה האחרונה.
ומעל הכול, אני מקווה שלהפסקת האש הזאת יש תכלית נוספת מלבד הגזרה הצפונית החשובה מאוד, שבעקבותיה תגיע סוף־סוף הבשורה המיוחלת לחזרתם של אחינו כולם. רק אז נוכל באמת לומר שניצחנו.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
