איך שראיתי את התמונה של סער נורסקי משהו בפנים שלו היה לי מוכר. כשהסתכלתי מקרוב הבנתי שהוא מזכיר לי את פניהם של כמה חברים ששירתי איתם במלחמה. שיער ארוך, מתולתל, נופל על סרט שקשור לו על המצח. חיוך רחב אבל צנוע שמאיר את העיניים, זקן קצרצר לא מגולח. פנים שאומרות, כפי שניסחו האחיות שלו בטלוויזיה, "אדם שכולו פיס אנד לאב". לא הופתעתי גם לשמוע שהוא התגורר בקרוון על גלגלים, עד שקראה אותו אליה תרועת המלחמה, והתיאורים שלו רוכב על קורקינט בין הנגמ"שים בשטח השלימו לי היטב את התמונה.
אברך שקוע בגמרא ליד מחבת שחבר לצוות מטגן בה צ'יזבורגר הוא מחזה נפוץ. הפערים גדולים מכדי שידברו אותם. וכשמגיע רגע האמת מתברר שהם לא שווים אפילו התייחסות
תותחנים לא נהרגים. זה המשפט שסער אמר שוב ושוב לאמו ולבת הזוג שלו. זה המשפט שגם אני אומר לאשתי וילדיי. כמעט אפשר לומר שזו סיסמת החיל: האדם שבתומ"ת ישרוד. ובאמת, מאז 1983 לא היה תותחן שנהרג בפעילות מבצעית תותחנית. אני מאמין שגם כשנשמעו האזעקות בנאות־מרדכי, ובקשר של הסוללה נאמר בפעימות קצובות "גשם סגול", פחד המוות לא היה מאוד נוכח. מה שכן הייתה שם היא תחושת האחריות. זו שמוטמעת מן הרגע הראשון בהכשרה של מי שחיי לוחמים רבים עתידים להיות תלויים בדיוק ובזריזות שלהם בכל תנאי מזג אוויר. את הרגע שבו סער רץ מן התומ"ת (תותח מתנייע) הממוגן, להעיר חבר שישן עם אטמים באוהל, אני יכול לראות אל מול עיניי. ראיתי אותו קורה אינספור פעמים בצפון ובדרום. רק שמאז 1983 כל התותחנים שמיהרו להעיר את חבריהם הספיקו לחזור בזמן או שהאויב החטיא אותם, עד הפעם הזאת כשרקטה מלאה כדוריות ברזל התפוצצה רגע אחרי שסער נכנס אל התומ"ת אך בטרם הספיק לסגור את דלת הברזל שלו (זה תמיד היה החלק שהכי הפחיד אותי, לרכון החוצה כדי למשוך את דלת הברזל).
הרסיסים שגדעו את חייו של סער פצעו גם את חבר שלו הלל, שהתעקש להגיע לשבעה באמבולנס. המשפחה של סער לא כל כך הצליחה להבין את החיבור הזה בין סער, נער חופש, שלא קיים מצוות ואפילו לא האמין בא־לוהים, לבין אדם שומר מצוות, דתי כבד לדבריהם, שדפק על דלת ביתם בתל־אביב. אבל צוותים של תותחנים מושכים אליהם בדיוק את שני ההפכים הללו. חלקם בוגרי מסלול הסדר או "הסדר מרכז", ששקועים בתורה עמוק מכדי לרדוף אחרי קריירה צבאית נוצצת יותר; ואיתם אנשי שמאל ומרכז, חלקם על גבול הפציפיזם (לא הופתעתי לגלות שסער טבעוני). המפגש ביניהם בשטח יכול להיות ביזארי. אברך שקוע בגמרא ליד מחבת שחבר לצוות מטגן בה צ'יזבורגר הוא מחזה נפוץ. הפערים גדולים מכדי שידברו אותם אפילו, ורוב הזמן הם אכן לא מדוברים. וכשמגיע רגע האמת מתברר שהם לא שווים אפילו התייחסות.
הבן שלי שואל אם אני שמח שבחרתי להיות תותחן. אם לא הייתי מעדיף, במבט רטרוספקטיבי, לתת עוד כמה חודשים כדי להיעשות לחי"רניק, או לכל הפחות שריונר כמו סבא דוד. אני עונה לו שלהיות תותחן זה לא משהו שבוחרים. להיות תותחן זה משהו שנופל עליך. להיות לוחם בתותחנים זה לא כמו לוחמי חי"ר שמתקדמים אל תוך איתור או שריונרים שחוצים את הגדר ומתחילים תמרון. אתה יושב עם החבר'ה ומשחקים פוקר רוסי ופתאום מקפיצים אותך לתת אש לחילוץ, ובן רגע אתה נעשה תותחן. התפקיד שואב אותך אליו לחלוטין. החברים של סער מספרים שתוך כדי פינוי הנפגעים הם כבר ירו במשך שעתיים רצופות כי הגדוד שלהם בלבנון היה זקוק להם, באירוע שבו נהרג הרב אבירם חריב. להיות תותחן זה להיתלש פעם אחר פעם מתוך רצף הזמן. ללמוד לחיות את החיים על תנאי. להתחיל תפילות שלא תדע אם תסיים, להכין שקשוקה שסביר מאוד שלא תאכל. ולפעמים לנטוע כרם שלא אתה הוא זה שיחלל. לכן בעצם כל התותחנים נורא דומים. אני יודע, כי עברתי כבר שלושה גדודים כאלה. אצל כולם הלחימה היא משהו קצת תלוש (חוץ מאחד, עליו נכתוב אולי בפעם אחרת), המדים הטקטיים החדשים נראים עליהם קצת מגוחכים. אבל כולם חיים עם נקודה קטנה בלב של התמסרות, שלפעמים הם מצליחים להסוות אותה בהררי תלונות ומענות, אבל תמיד היא מאירה להם את העיניים.
