לומדי הדף היומי, שיסיימו בקרוב את מסכת בבא בתרא הארוכה, נתקלו השבוע בשני סיפורים שמציגים את רבא – מחשובי האמוראים המופיעים תדיר בתלמוד הבבלי – באור ביקורתי מאוד, כמעט מבזה. גיבור הסיפור הראשון הוא גֵר ששמו איסור. איסור הפקיד סכום עתק של 12 אלף זוז בידי רבא, ולפני מותו הורה להעביר את הכסף לבנו, רב מרי. אלא שהיותו גר הפך את הדיון הכספי הפשוט יחסית, של אב המוריש כסף לבנו, למסובך ולא ברור מאליו. בשלב מסוים הציעו תלמידי בית המדרש טריק הלכתי שיאפשר לבן לזכות בכסף. השמועה הודלפה לרב מרי, והוא השתמש בטריק כדי לרשת את כספי אביו במקומו של רבא. רבא בתגובה התרגז על ההדלפה, וטען כלפי תלמידיו: "אתם מלמדים את האנשים לטעון כראוי, ובגללכם אני מפסיד".
הסיפור השני, שמופיע דפים אחדים אחר כך ואין קשר בינו ובין הראשון, עוסק באישה שרבא פסק נגדה בסוגיה שבה ידוע כי אין הלכה כמותו. האישה לא קיבלה עליה את הדין, ופנתה לרבא שוב ושוב במטרה שישנה את דינו. בשלב מסוים נמאס לרבא ממה שחווה כהצקותיה החוזרות ונשנות של האישה, והוא הורה לסופר שהיה בבית הדין לשנות לטובתה את הפסק, אך גם לכתוב בשולי הקלף משנה שמופיעה בה מילה שרומזת להטעיה. המטרה הייתה מצד אחד לשחרר את עצמו מהסיפור, ומצד שני לגרום לכך שכאשר האישה תגיע לפרוע את חובה עם פסק הדין, יבינו הדיינים את הרמז שנשתל בו וישלחו אותה לביתה כלעומת שבאה – כלומר, ללא הכסף. האישה, שהבינה מיד מה רבא מנסה לעשות כאן, קיללה אותו במילים "שתטבע ספינתו". המפרשים חלוקים בשאלה האם מדובר בקללה מפורשת, שאומרת שרבא יטבע, או שזהו דימוי לאובדן ממונו. כך או כך, רבא ניסה לעמעם את הקללה בכך ששרה את בגדיו במים, אך הגמרא מציינת שהדבר לא פטר אותו מעונש.
איש מלומדי התלמוד הבבלי לא אומר את שמו של רבא בזלזול. איש לא חושב שהוא היה איש רע. להפך, שמו הולך לפניו כאחד מגדולי החכמים שקמו לעם היהודי אי פעם. מחלוקותיו על חברו, האמורא אביי, ממלאות את הש"ס, והן מודל לפלפול, חריפות וחוכמה. חוץ משישה מקרים בש"ס, תמיד הלכה כמותו. למעשה, התלמוד הבבלי ממשיך מסורת שקיימת בעם היהודי מאז שנוסד, והיא הצגת האנשים הגדולים והחשובים ביותר באופן עגול ושלם, בלי להפוך אותם לדמויות תמימות שאינן טועות אף פעם. הם בני אדם שטועים ונופלים ולפעמים גם קטנוניים ובלתי נסבלים – ובכל זאת, ואולי בגלל זאת, הם דמויות המופת הנצחיות של כולנו.
בנימין נתניהו אולי אינו רבא, אבל יש לא מעטים שיכללו אותו ברשימה של דמויות מופת נצחיות בעם היהודי. זהו אינו סרקזם – רק ההיסטוריה תשפוט את מקומו. ודווקא בשל כך, אולי הגיע הזמן שהוא יתחיל לנהוג כמו דמות יהודית משמעותית. כלומר, כזאת שאינה חוששת כל כך מחשיפת פגם כזה או אחר באישיותה או בהתנהלותה. היקף המשאבים שהוא והסובבים אותו מקדישים לשמירה על דמותו – כשלכולם ברור שהוא אדם עם חסרונות, ככל אדם באשר הוא אדם – הוא גרוטסקי. הבעיה היא שהגרוטסקה מכלה יותר ויותר זמן שנתניהו עצמו וגם אנשיו הקרובים היו יכולים לעשות בו שימוש לטובת העם והמדינה.
כן, נתניהו הוא אדם מוכשר מאוד שמסוגל לעשות גם וגם. השתכנעתי בכך מזמן. ועדיין, רק תארו לעצמכם כמה פקקים היו משתחררים אילו היה מתייצב בפני האומה, ולא מנסה כל הזמן לסתום עוד חור ועוד חור בספינת לשכתו או בסביבתו הקרובה, אלא מודה בטעות, חושף את הפגמים ומבטיח תיקון.
בשלב הזה יהיו ודאי מי שיגידו שדווקא התכונה הזאת – לא להודות בטעות אלא להילחם בכל דבר קטן כגדול, כאילו מדובר בקרב חייו – היא ששומרת אותו בשלטון כל כך הרבה שנים. יכול להיות. ועדיין, אחרי כל כך הרבה שנים בשלטון, נתניהו יכול להביט קדימה ואחורה, ולתת גם למי שאינו מאמין בו באמונה שלמה אפשרות לסמוך עליו שוב. זה אפשרי. איך אני יודע? כי זה קרה לי בשנה האחרונה.
קוראי הטור יודעים היטב כי כבר בשבוע הראשון אחרי הטבח קראתי להתפטרות הממשלה. אני חושב שנתניהו מיצה וצריך ללכת הביתה. ועדיין, זה לא סותר – לפחות בעיניי – את העובדה שבכל הקשור למלחמה בצפון ולעימות מול איראן, אני סומך עליו יותר משאני סומך על כל מועמד אחר לראשות הממשלה. לכן אני גם תומך בהחלטתו לחתום על ההסכם מול לבנון. אני סומך עליו בהקשר הזה. ובכל זאת אני חושב שבסוגיות אחרות, בעיקר מול החרדים, הוא מתנהל לא נכון כדי לשמר את הקואליציה שלו. הנה כי כן, אני רואה את פגמיו של נתניהו ולמרות זאת חושב שהוא מדינאי מוצלח שמוביל אותנו למקום נכון וטוב יותר.
אם נתניהו היה קצת פחות חושש מהעובדה שמישהו יראה את פגמיו, אולי יותר ישראלים – ובהם כאלה ששונאים אותו ברמות מבהילות ומסוכנות – היו יכולים להביט בו באור אחר. אור יהודי שעוצב בתרבות בת אלפי שנים, שמתירה את הטעות, מתירה את ההודאה בטעות, ומתירה גם את פרסומם של דברים פחות מחמיאים על אדם. העולם לא יקרוס תחתיו.
