הבנתי שמשהו עומד לקרות בתחילת השבוע, כשהתגלגל לידיי מסמך מוזר שהופנה לרבש"צים של היישובים בצפון, ובו בקשה למפות נפלי פצצות ורקטות ביישובים. פינוי נפלים? בזמן מלחמה? זה היה סימן ברור לכך שאנחנו רגע לפני החזרת התושבים לבתיהם, כך שלא הופתעתי כשהגיעה ההודעה הרשמית על מגעים להפסקת אש בין ישראל ללבנון כמה ימים לאחר מכן.
נראה שרוב תושבי הצפון, לעומתי, די הופתעו. נכון, היו סימנים מקדימים, דובר על משא ומתן בין ישראל ללבנון, על אולטימטום שהציבה ארה"ב לשני הצדדים, אבל תושבי הצפון לא ציפו שהסיום יבוא מהר כל כך ושהוא יהיה סתמי כל כך. קיווינו לסיום דרמטי, הירואי, לתמונת ניצחון שבה חיזבאללה מניף דגל לבן, לא מטפורית, אלא ממש. רצינו לראות את שונאינו יוצאים מהבונקרים בדאחיה בידיים מורמות ועם מבט מפוחד בעיניים.
חיזבאללה המוכה אכן נכנע ונסוג מכל דרישותיו המוקדמות כדי להגיע להסכם, אבל הפסקת אש כשארגון הטרור הרצחני הזה עדיין עומד על רגליו היא לא אקורד הסיום שתושבי הצפון דמיינו שיבוא בסוף חודשיים של לחימה עצימה בלבנון. ובכל זאת, לתחושתי, אחרי 14 חודשים של חזית צפונית, מ־8 באוקטובר ועד השבוע, כשהתותחים רועמים ביום ומטוסים קורעים את הלילה, לצלילי אזעקות תכופות, יירוטים ונפילות, כשהמפונים חיים במלונות, בדירות זמניות ואפילו אצל משפחה וחברים, הגיע הזמן לקצת שגרה ונורמליות.
הצפון הפך לשדה קרב, והבית שלי בשתולה הפך בעיקר למוקד של זיכרונות וגעגועים. הפסקת האש היא הזדמנות לתרגל מחדש חיים. ילדי הצפון יחזרו ללמוד כאילו גרו במרכז, ובהם גם בתי הקטנה, כרם, שרק התחילה כיתה א' וכבר נאלצה לפגוש את המורה והחברות רק על המסך. עכשיו הם יוכלו לצאת לשחק בגני המשחקים ולפגוש חברים גם במקום שאין בקרבתו ממ"ד או מיגונית. אולי גם העסקים יוכלו להתאושש קצת. אחרי חודשיים עצימים של אי־ודאות, של חרדה מתמדת, של חיים בהשהיה – זה באמת נדרש.
רוב השכנים והמכרים שלי לא שותפים לדעתי. הם לא מאמינים שהפסקת האש תחזיק מעמד. הם גם לא מאמינים בכך שדי בגדרות תיל, בחומות בטון ובכמה מוצבים כדי לחצוץ בינינו ובין השיעים בצד השני של הגבול. כל זה כבר לא מספיק אחרי מה שראינו שקרה ב־7 באוקטובר. נראה שככל שאתה קרוב יותר לגבול, כך אתה שמח פחות על הסכם הפסקת האש, שעשוי להפוך להסכם קבע ולסיום המלחמה. אם במרכז חוגגים את הפסקת האש, ביישובים צמודי הגדר אבלים. תושביהם הם שיפגשו ראשונים בחיזבאללה ביום שיחליט להוציא מתקפת פתע רצחנית. שתי מדינות לשני עמים?
ובכלל, מעל הפסקת האש מרחפת השאלה מה יקרה ביום שאחרי ביישובים שפונו. לא במובן הביטחוני, אלא הקהילתי. יש מפונים שכבר מצאו להם מקום אחר, עבודה אחרת, שגרה חדשה, והחזרה לחיים בקו העימות לא פשוטה, אולי בכלל לא רצויה. למה לחזור לגור מול הכפר שירו עליך ממנו? למה לשוב לחבל ארץ שבו צריך לחכות שלושה חודשים לתור לרופא מומחה? ומה יעשו מי ששכרו בית עם חוזה לשנה? אלו שהילדים שלהם כבר לומדים בבתי ספר חדשים? האם הם יעזבו הכול ויחזרו? ואם לא, האם לחוזרים תהיה חברה? עם מי ישחקו הילדים ביישובים שגם לפני המלחמה עמדו בפני קריסה דמוגרפית?
זה אולי הפחד האמיתי. לא חיזבאללה מפחיד אותנו, אלא החשש ממה שנפגוש ביום שאחרי. החזרה העתידית הביתה היא לא רק המעשה הפיזי של אריזת המזוודות והעמסתן לרכב המשפחתי. יותר מכול היא ההתמודדות הנפשית עם מציאות עגומה. כל עוד הייתה מלחמה, אפשר היה לדמיין, אפשר היה לחלום; הפסקת האש, אם תחזיק מעמד, מביאה לפתחנו את המציאות – לא ברורה, חסרת ודאות. אנחנו חוזרים למקום שנעשה זר, אבל הוא אותו בית; אנחנו צריכים לשחזר זיכרונות, לאסוף רסיסים, לבנות מחדש קהילות, לתרגל חיים, אבל יותר מכול לנסות להפנים אילו חיים אלו יהיו.
כמו שאר תושבי הצפון, לא מחקתי את היישומון של פיקוד העורף. אנחנו יודעים שהשקט זמני ושהוא יישבר. בעוד שבוע, חודש או עשור, חיזבאללה ילקק את הפצעים ויחזור למשימה שאליה התחייב עם היווסדו: חיסול הישות הציונית. את מי הוא יפגוש בקו המגע?
ההישגים בחזית הצפון היו מרשימים, אבל המבחן האמיתי יהיה בשטח. מה יהיה שיעור המפונים שיחזרו הביתה? האם היישובים יצליחו לגדול דמוגרפית? האם ייקלטו משפחות חדשות בקריית־שמונה? האם בשנה הבאה ייפתחו פעוטון בזרעית וגן ילדים במרגליות? אל מול סימני שאלה רבים כל כך, תושבי הצפון מחכים לסימן קריאה.
