בחירת ציפור לאומית היא רעיון שקשה למצוא סיבה להתנגד לו. ציפורים הן דבר טוב, לאומיות גם כן, והקשר ביניהן על אחת כמה וכמה. ועל אחת עוד כמה כשהבחירה כרוכה בקמפיין תקשורתי רחב, שבזכותו יעסקו העיתונים בטבע ארצנו, ותמונות עופותיה יעטרום, ושרים ואפילו רמטכ"ל יצולמו משוחחים על ציפוריה, ואיזה יסוד שובה לבבות של ריאליטי יילווה לידיעת הארץ, ציוציה ונוצותיה.
הספר האלבומי שלפנינו מתעד את היוזמה, שהגו והפיקו אנשי החברה להגנת הטבע לקראת מלאת שישים למדינת ישראל. אנו למדים בו גם על הדוכיפת עצמה, ציפור בעלת כתר טבעי עוד לפני שזכתה לכתר מלוכה לאומי. אנו נחשפים למקומה בתרבות. אנו פוגשים יוזמות שצמחו בעקבות החגיגה הלאומית ההיא: מבחירת סיס החומות כציפור העירונית של תל־אביב־יפו, עד מיזמים צה"ליים לשמירה על עופות ארצנו. השפע מוגש לנו בליווי שפע תמונות, ובחלוקה לפרקים נושאיים שלא לגמרי הצליחה למנוע בלגן וחזרות. אבל ההנחה היא מן הסתם שזה בעיקר ספר לדפדף בו ולשטוף את העיניים.
המחברים הם ממובילי היוזמה, והספר הוא אלבום ניצחון כמעט מוצהר. יש ערך גם בהיותו כזה: אפשר ללמוד ממנו, נוסף על הכול, גם איך לנהל קמפיין ציבורי בנושא שאין בו אינטרסים וגם לא מחלוקת ערכית. הממסד גויס: משרד החוץ, משרד החינוך, צה"ל, ynet. בחירות דמה בתיכון בליך, למשל, אחד הגימיקים, לוו בפוליטיקאים ועל כן בעיתונאים. ההתרשמות הייתה שמאבק האיתנים בין הפשוש לדוכיפת עניין את התלמידים יותר מהתגוששויות ליכוד־עבודה. לפחות ההתרשמות המצוטטת באלבום הזה. כמיליון איש השתתפו בהצבעה, ורבים ודאי זוכרים כאת יום אתמול את הקרנבל הלאומי ההוא ומתפלאים לשמוע שכבר מלאו לו 16 ויותר.
הפרטים מעוררי העניין, ולפעמים גם התהיות, רבים. הבחירה הייתה דמוקרטית מאוד אך עיצובה יצר מכרז כמעט תפור. בעשירייה שהתמודדה על אהדת הקהל, ונבחרה בידי צפרים ומומחים, נמצאו בעיקר ציפורים שלא היה להן סיכוי, בגלל שמן האזוטרי או הארוך (שלדג לבן חזה, בז אדום, בולבול), צניעותן המוגזמת (פשוש), או נדירותן המופלגת (נשר).
הדוכיפת עצמה, אנו למדים, הפכה לציפור יציבה בארץ, לא רק מקייצת, בזכות הִתרבות הגינות והדשאים. זו ציפור לא נחמדה, שמפרישה נוזלי סירחון. אבל צבעיה, שהם סולידיים (לבן־שחור־חום) ובכל זאת אקזוטיים, כתרה המצויץ, פסי כנפיה, מנהגה להקפיץ את מזונה באוויר כדי שיצנח מקצה המקור הארוך אל הלשון הקצרה – בפני קסמים אלה קשה לעמוד.
באגדות חז"ל על המלך שלמה, הדוכיפת היא ששמרה על תולעת השמיר החותכת כל דבר, ובעזרתה דיבר שלמה עם החיות. משם התגלגלה ל"אגדת שלושה וארבעה" של ביאליק, וגם לקוראן. שם היא, בין היתר, הציפור ששלמה שלח לריגול בממלכת שבא, ובאגדות מאוחרות היא אף נושאת את הנביא מוחמד למשימות תצפית. לכן יחידות מודיעין בצבאות ערב נוטות להיקרא "דוכיפת", וכך גם הכטב"מים האיראניים בשירות חיזבאללה. בשל סגולותיה המאגיות בכלל, ותרומתם של פוחלצי דוכיפת להצלחה במשפט בפרט, היא מככבת עכשיו גם בשערו ובגופו של הרומן החדש והיפהפה של משה סוויסה "שמיים זרים" (וגם בשמה של ההוצאה, "כתר"), ועל כך עוד יסופר בעמודים אלה.
