פחות רגש, יותר מקצועיות: הפספוס בספרו החדש של קובי ניב

אפתח רשימה זו בווידוי: ספר מאמרים זה הוא הראשון שקראתי כספר דיגיטלי. כמי שהגיעה באיחור אופנתי לאמץ את הקריאה הדיגיטלית, ועד היום מעדיפה לעלעל בדפיו ולהתכרבל עם כריכתו של ספר מודפס, ברור לי שהמהפכה האדירה שמתחוללת בימים אלו בתעשיית הספרים – מהפכה שאפיונה מיעוט קוראים וריבוי כותרים – טמונה בכך שהמדיום עצמו שינה את פניו.

האפשרות לקרוא ספרים דיגיטליים במחשב, בקינדל או בנייד, שינתה ועודנה משנה מהותית את עולם הקריאה והכתיבה, ולוּ בשל העובדה שהספר מאבד את מעמדו כאובייקט חיצוני בעולם, הופך למתמודד בתחרות הקשה על הקשב והריכוז של הקוראים, ואף "זוכה" לציונים בצורת כוכבי מדרג. במובנים רבים, לקולנוע כמדיום יש יתרון מובנה מהבחינה הזו, משום שצופיו בוחרים להתמסר מרצונם לצפייה בסרט הנמשך כשעה וחצי באולם המנותק מהסחותיו של העולם בחוץ ומהנייד המכובה.

אני מתעכבת כאן על המדיום שבו קראתי את הספר, משום שבמובנים רבים דווקא ספר כזה – המאגד בתוכו תשעה־עשר מאמרים שמנתחים סרטי מקור וסרטים זרים – הוא הטבילה המושלמת לפורמט הדיגיטלי, משום שכל מאמר עומד בפני עצמו ולכן מזמין ומאפשר קריאה שלו בזמן אחר. אבל כאן בדיוק טמון גם הסיכון שכרוך בקריאה דיגיטלית בספר עיון בעל מבנה כזה. גם ספר שמורכב ממאמרים נפרדים שנפתחים לקריאה בלחיצת כפתור אינו משחרר את המחבר מעקרון ההמשכיות. אולי להפך – ההמשכיות נדרשת אף יותר, כדי להיחרט בזיכרון ולייצר מהלך מגובש. אך בספר הזה חסרה המשכיות.

כך למשל, ניב מנתח בחוכמה את מוטיב הנעליים כמטפורה שנולדה עוד מאגדת סינדרלה, ועומד על משמעה הסמלי של מציאת הנעליים הנכונות כחיפוש אחר הזהות העצמית של מתבגרים שסוללים את דרכם. ניב מנתח את מוטיב הנעליים בסרט "בתולות הים" (1990), אך נושא הנעליים הנכונות הוא גם אחד ממוקדי עלילת הסרט "ילדי גן עדן" (1997), שזוכה למאמר נפרד, וחבל שלא נמתח חוט מקשר בין שני המאמרים. אם המאמרים היו מתכתבים זה עם זה, טענה אחת הייתה נערמת על השנייה, וכך בסוף הספר הייתה יכולה להתגבש אמירה מקיפה ומסכמת, מגובה בשלל דוגמאות. באותו אופן חסרה עמדה מסכמת שתעריך את השינוי שחל בדמות המזרחי בחברה הישראלית, החל מדמותו של סאלח שבתי בבימויו של אפרים קישון, סרט שיצא לאקרנים ב־1964, ועד דמויות העולים החדשים ממרוקו בסרט "סוף העולם שמאלה" בבימויו של אבי נשר, ארבעים שנה לאחר מכן.

דפוסי אסונות חוזרים ונשנים

הספר הוא למעשה אסופת מאמרים המבוססים על הרצאות שמסר המחבר בחוגים לקולנוע ובמחלקות לתקשורת באוניברסיטאות ובמכללות. ניב מנתח את מלאכת עשייתם ואת מהלכיהם העלילתיים של חמישה־עשר סרטים וארבע סדרות טלוויזיה. חמישה מהם ישראלים. בין הנבחרים אפשר למצוא סרטים פופולריים ושוברי קופות כמו "אי.טי", "אני והחבר'ה" ו"סאלח שבתי"; סרטים לאניני טעם כמו "פרידה", "רומא" ו"סיפור פשוט" של דיוויד לינץ', וגם כמה סדרות קאלט כמו "סיינפלד" "ו"שובר שורות".

קובי ניב הוא תסריטאי, סופר ומבקר אמנות ישראלי. הוא היה מכותביה המיתולוגיים של סדרת הטלוויזיה הסאטירית "ניקוי ראש", וגם כתב פרקים רבים ל"זהו זהו".  הוא מלמד קולנוע באוניברסיטאות ובמכללות, ומפרסם מאמרים פובליציסטיים בעיתון הארץ. באמתחתו שישה ספרים עיוניים בתחום הקולנוע, וגם כמה ספרי פרוזה. בהקדמה לספר הנוכחי הוא מפרט בכנות את חבלי הלידה הקשים של הספר. בקשותיו להשיג תמיכות להוצאתו לאור נדחו, ולא הייתה לו אפשרות לממן את הוצאת הספר בעצמו. לפיכך הוא פרסם את הספר באתר שלו, וגם בהפצה חינמית באתר "עברית".

המאמרים נכתבו לפני שבעה באוקטובר, אך פורסמו לאחר פרוץ המלחמה. ההתייחסות הזו נדרשת משום שהמאמרים כוללים התייחסות גם לפוליטיקה הישראלית השסועה עוד לפני פרוץ המלחמה, ומלאי אזכורים לקונפליקטים המרכזיים שטרפו עד אז את סדר היום: קיפוח מזרחים, סוגיות דת ומדינה, ובעיית הפלסטינים. הרזולוציה של ניב יורדת עד לציטוטים מפורסמים של פוליטיקאים מסוימים, אזכורים שמקומם מתאים יותר למאמרי דעה בעיתון מאשר לספר עיוני על קולנוע.

הרגעים החזקים והטובים בספר מצויים במאמרים שבהם ניב חולק מהידע העצום שלו על שפת הקולנוע, ומלמד את התחביר והסגנון שלה. לזכותו ייאמר שהספר מתאים לכל קורא מתעניין ולא רק ליודעי חן. מומחיותו בתחום ניכרת, וגם האהבה וההנאה שבהן נכתבו הדברים, אהבה שחוצה דרך השורות אל ליבות הקוראים. בשפה ברורה, שלעיתים זולגת לדיבורית מדי, ניב מצליח להשפיע מחוכמתו ולהנחיל לקוראיו את רזי שפת הקולנוע.

תובנה מעניינת בספר רלוונטית מאוד לימי המלחמה. ניב טוען שדווקא סרטי פעולה מעלימים את התוצאות ההרסניות והממיתות של הפעולות, המלחמות והאסונות. "כאילו לפעולות ההרס וההרג הללו אין תוצאות אנושיות, כאילו לא מתים מזה. אלא זה רק יפה וזהו זה". מרתקת לא פחות תובנתו לגבי אפיונו של הגיבור הטרגי המודרני: "הגורם המכשיל את הגיבור ומביא עליו את האסון הוא אי יכולתו לחרוג מדפוסי פעולה מקובעים שהוטבעו בו בבית גידולו, בסביבת חינוכו ובנסיבות חייו, והם 'הנבואה' או 'גזירת הגורל' של פעם. מאחר שאינו מסוגל להשתנות ולפעול אחרת, הוא אכן חוזר ופועל שוב ושוב, כאילו הייתה זו גזירה משמיים, באותם דפוסים המביאים עליו אסונות או כישלונות חוזרים ונשנים."

יש מזרחים בקהל?

אחד הנושאים המרכזיים במאמרי הספר הוא הביקורת החריפה שמותח המחבר על היחס למזרחים על המסך הישראלי. לדעת המחבר, הקולנוע הישראלי לא רק משקף את דמות המזרחי העילג, הבטלן וחסר ההשכלה, אלא גם מנציח אותה ואת הפערים העדתיים בכלל. טענתו מופנית כלפי תעשיית הקולנוע כולה, שמנוהלת בידי אשכנזים; אפילו את דמויות המזרחים בקולנוע שיחקו במקרים רבים אשכנזים. הדמויות המזרחיות בסרטים הן כל־מזרחיות; כלומר, אין דמויות מובחנות של מזרחי מרוקאי, פרסי, עיראקי או הודי, אלא המזרחי באופן מכליל. כמו כן, הדמויות אינן דוברות את שפתן, מרוקאית או פרסית למשל, אלא מדברות עברית כאילו הן חיות בארץ שנים ארוכות.

הכותרת הפרובוקטיבית "אבי הבורקס והטומאה", למאמר שעוסק בסרט "סלאח שבתי", אינה מותירה ספק או סקרנות ביחס לעמדותיו החד־משמעיות של ניב, שהולכות ונפרסות לאורך המאמר. חלק מהטענות צודקות, אבל הן ספוגות בכל כך הרבה רגש, וניב משתמש בכל כך הרבה תחמושת, עד שהן מחמיצות את מטרתן. ניב פונה לקוראיו באופן ישיר, בשאלה רטורית בוטה: "רגע, יש מזרחים בקהל? בין קוראי הספר, אני מתכוון. כי, באמת, ככה אתם זוכרים את אבא שלכם, את סבא שלכם, את סבא־רבא שלכם? כגבר, אדם, עצלן, בטלן, המתחמק מכל עבודה, שלא… אכפת לו אם ילדיו ירעבו ללחם? או שאולי, גם אם אתם לא זוכרים, זה דווקא היה לגמרי ההיפך? ואם כך, נשאלת השאלה למה אתם, 'המזרחים' – לאו דווקא אתם, הקוראים, באופן אישי אלא 'המזרחים' באופן מכליל – כל כך אוהבים את הסרט הזה, שמבזה ומעליב בצורה כה בוטה ונוראה אתכם עצמכם ואת אבותיכם ואימותיכם ואת זכר הסבים והסבתות שלכם? למה? כי הסרט גורם לכם לחוש שאתם כבר לא פרימיטיביים נחשלים חצי ערבים כמוהם? שאתם כבר ישראלים מודרניים מתקדמים, משכילים ותרבותיים וכל זה? מה הסיפור פה?"

לטעמי, טענותיו היו צריכות להצטנן מעט ולהיכתב קרות. הזליגה למקומות הרגשיים צובעת את הדברים בצבע אחד. אפשר לנתח את "סלאח שבתי" בממד ביקורתי־חברתי, אבל גם לדון בסרט מתוך זוויות מבט אמנותיות ולתת את הדעת, בלי להתחמק, איך בכל זאת סרט שמציג דמות מזרחי בצורה כה סטריאוטיפית ושלילית, הצליח כל כך וזכה למקום של כבוד בתרבות הישראלית ולהיות האב המייסד של סרטים ממשיכים.

הפשע כסאטירה על חברת השפע

נושא הגג של הספר, שמופיע ברבים מן המאמרים, הוא היעדרו של האב העליון, אך בעיניי הברקותיו נוגעות דווקא לביקורת הפרשנית על טיבו וגורלו של הדור הזה, במיוחד בהתייחסותו לסדרות טלוויזיה שהפכו כה פופולריות ומשקפות מגמות עכשוויות בתרבות. בניתוח הסדרה "שובר שורות", משתמש ניב בסדרה כדוגמה יפה לאופן שבו סרטי מאפיה וסדרות פשע הם למעשה סאטירה נוקבת על הקפיטליזם ועל חברת השפע המערבית והצרכנית.

ניתוח הסדרה "סיינפלד" מראה כי בניגוד לטענה הידועה שזוהי "תוכנית על כלום", הסדרה עוסקת בעידן ההדוניסטי, ומתארת את "הוויית הריקנות הנרקיסיסטית שבחיי אנשים בוגרים המסרבים להתבגר, ומושכים את גיל ההתבגרות שלהם עד מוות, כדי להישאר כאילו צעירים לנצח". זוהי הסיבה, אגב, לדעת ניב, ששני הריונותיה של השחקנית ג'וליה לואי־דרייפוס (שמגלמת את דמותה של איליין) הוסתרו והוחבאו מעיני הצופים, ולפחות על המסך היא נותרה רווקה נצחית. מאמר מומלץ נוסף הוא ניתוח הסרט "נוף בערפל" (1988) מאת הבמאי היווני תיאו אנגלופולוס.

רמת המאמרים בספר אינה אחידה, לא בסגנון הכתיבה (חלק מהמאמרים הומרו מהרצאות בעל פה אל הכתב ונותרו דיבוריים מאוד) ולא מבחינת ביסוס הטענות ופיתוחן. ישנם מאמרים מסקרנים ומבטיחים, שמפרשים למשל את תחלואיה של תרבות השפע הצרכנית, לצד מאמרים שמסתפקים בתיאור המהלך העלילתי של הסרט. דווקא מתוך הערכה רבה לניב כמומחה קולנוע וכמורה מצוין לתחום, אני סבורה שהספר היה נשכר לו הזליגות הפוליטיות היו נשמרות לפלטפורמה אחרת, וניב היה מתמקד בנושא שהוא אוהב ושעל שמו קרוי הספר: אהבת הקולנוע.