ספר מלכים מגולל את קורותיהם של מלכי יהודה וישראל דרך הפריזמה הדתית: האם הלכו בדרך ה', ומה היה שכרם או עונשם. שאר פועלם של מלכים אלה אינו ידוע. נוסף על כך, היחס הכללי של הספר למלכי ישראל הוא שלילי ועוין. פרופ' חננאל מאק, חוקר ותיק ומחברם של ספרי עיון רבים בתחום המדרש והמקרא, מבקש בספרו החדש להטיל אור על פרקים מחייהם של מלכי ישראל שנותרו באפלה, והפעם כסיפורת שעושה שימוש בדמיון. בדרך זו הוא מבקש לספר את סיפורם מחדש, ובלשונו: "לתת פתחון פה לרבים ממלכי ישראל המושתקים".
הדרך שבה בוחר מאק לעשות זאת היא מקורית ומעניינת. הסיפור מתפתח ומתברר מתוך שילוב סיפורם האישי של הדמויות השותפות לאירועים, הדוברות בגוף ראשון. לדוגמה, סיפור כרם נבות מסופר על ידי נבות, אחאב, שליח המלך, המלכה איזבל, זקן עירו של נבות, ואליהו. כל אחת מהדמויות מציגה את תיאור ההתרחשות מהזווית שלה, עם הפרשנות שלה. מאק מעיד שבחר ללכת בדרך זו בעקבות ספרו של א"ב יהושע, "המאהב".
בין איזבל לאחשוורוש
כתיבת הסיפור המקראי מחדש מזכירה את סוגת "השכתוב המקראי" המוכרת מספרות בית שני, כדוגמת ספר היובלים או צוואות השבטים. בכתיבה־מחדש הכותב מפרש את הכתובים, ממלא פערים ומרחיב את העלילה, ובמקרים רבים משלב בתוך הסיפור המשוכתב את עולמו ואת ערכיו. בשורות הבאות אבקש להתייחס לשני כלים פרשניים שמאק עושה בהם שימוש במסגרת שכתוב הסיפור המקראי. כלים אלה מוכרים מעולם מדרש האגדה, תחום מחקרו של מאק. הראשון הוא פרשנות באמצעות שילוב פסוקים רחוקים, השני הוא קירוב הסיפור המקראי לעולמו של המחבר.
אחת ההנחות הבסיסיות של החכמים בבואם לדרוש את הכתובים היא "אחדות המקרא". החכמים בדרשותיהם קושרים בין פסוקים הרחוקים זה מזה, ובכך מבקשים לשפוך אור חדש על הפסוק הנדרש. מאק יוצר בספרו חיבורים מרתקים בין הסיפור שהוא מספר ובין פסוקים הלקוחים מספרי מקרא אחרים, ובכך מעניק לנו מבט חדש על הסיפור.
לדוגמה, בפניית אליהו לנביאי הבעל במעמד הכרמל, משלב מאק את דברי יואש, אביו של גדעון, לתושבי עפרה: "הַאַתֶּם תְּרִיבוּן לַבַּעַל אִם אַתֶּם תּוֹשִׁיעוּן אוֹתוֹ?". בשילוב פסוק זה רומז המחבר לזיקה שבין שני הסיפורים שבהם מתקיים מאבק בעבודת הבעל. בדוגמה נוספת הקשורה לאליהו, מאק משלב בתיאור בריחת אליהו למדבר את הפסוק "וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱ־לֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ…", הלקוח מספר יונה. כאן יש רמיזה לזיקה בין משאלת המוות של שני הנביאים.
ודוגמה אחרונה מסיפור כרם נבות: לאחר שאחאב מספר לאיזבל על סירובו של נבות למכור את נחלתו, משלב מאק בתגובתה את דברי אחשוורוש: "מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן?". גם כאן יש רמיזה לזיקה שבין הסיפורים, בין שליחת האיגרות על ידי המן בחותם המלך ובין שליחת האיגרת על ידי איזבל.
ייסורי המצפון של יהוא
תופעה אחרת שמאפיינת את מדרשי האגדה של חז"ל היא "קירוב הרחוק". לא אחת מתארים החכמים את העבר המקראי דרך המציאות שבה הם חיים, ועל פי עולם האמונות והדעות שלהם. גם מאק קורא מחדש את הסיפור דרך עולמו שלו. דוגמה לכך, החוזרת לאורך הספר, היא הסתייגותו מהרג המוני. בעוד שבספר מלכים ההרג ההמוני הוא חלק מענישת האל את החוטאים, מאק נרתע מכך ויוצא נגד התופעה.
אליהו של מאק מספר על הריגת נביאי הבעל במילים הבאות: "נקמתי בנביאי הבעל הייתה אכזרית מאין כמוה… כל פשעי המלכה, קוצר ידו של המלך, כל האיבה שנצברה בי בשנים האלה, כל מאמצי הנביאים הנבלים למחוק את עברו ואת עתידו של העם הזה, כל אלה צפו ועלו לנגד עיניי בעת מרחץ הדמים שניהלתי ביעילות ובאכזריות של מטורף. סערת הדמים סימאה את עיניי, אטמה את ליבי והפכה אותי למפלצת. 'אֶרְדּוֹף אוֹיְבַי וְאַשִּׂיגֵם וְלֹא אָשׁוּב עַד כַּלּוֹתָם', נצנצה שורת מלחמה קדומה במוחי. מאות הגופות שצפו על פני נחל קישון בתחתית ההר לא החרידו את נפשי ולא העלו בי הרהורי חרטה… רק בבוקר המחרת הפנמתי את מה שאירע ביום הקודם. אז גמרתי אומר ללכת אל נפשי, אל מדבר חורב… בורח אני… מפני עיניהם הקמות עלי להורגני, מפני נשיהם וטפם של הנטבחים… לעולם לא אוכל לשוב אל ארץ הנושבת, לא אוכל לחזור ולחיות כאחד האדם, לא אוכל למצוא מרגוע לנפשי". בניגוד לתיאור זה, במקרא עצמו ההרג ההמוני של נביאי הבעל איננו מטריד את אליהו ולא זו הסיבה לבריחתו למדבר.
דוגמה נוספת להסתייגותו של מאק מההרג ההמוני עולה מתיאור תחושותיו של יהוא מלך ישראל לאחר שטבח בצאצאי אחאב, בשריו ובכוהניו. גם כאן, מהמקרא לא נראה שליהוא יש קושי בהרג ההמוני, אך מאק שם בפיו את הדברים הבאים: "סילקתי הצידה את ייסורי המצפון ויצאתי לדרך השנאה, הנקמה ושפיכות הדמים המטורפת שאותה ראיתי אז כמילוי נבואותיהם של אליהו ואלישע בשם האל. רק מששככו הדי המהפכה והסתיימו מהלכי הטירוף והרצח התפניתי לתת את דעתי על מה שעוללתי. רק אז הבנתי שלעולם לא תהיה כפרה לפשעים שביצעתי ולעולם לא אמצא עוד מנוחה לנפשי".
באמצעות דמותו של יהוא, מציף מאק את הקושי שלו עצמו ליישב את ההרג ההמוני, הבא במסגרת העונש האלוהי, עם טובו וחסדו של האל: "האומנם נכונה הייתה ההוראה הנבואית לנקום בדרך זו את דמי נבות ונביאי האל ולהתאכזר כך אל כל בני משפחת המלוכה, מנער ועד זקן, טף ונשים?… רבים מעובדי הבעל היו נערים ובחורים צעירים, חלקם מבקשי דרך, חלקם רודפי הרפתקאות, ועוד אחרים שנגררו אחרי מוריהם… וגם אם נגזרה עליהם מיתה, האם הייתה הצדקה להתעלל כך בגופותיהם המתות?… האומנם מילאתי במעשיי המתועבים את רצונו של האל? 'חַנּוּן וְרַחוּם ה' אֶרֶךְ אַפַּיִם וּגְדָל חָסֶד', כך לימד אותי אבי בנעוריי ובכך האמנתי כל הימים. האם שינה אלוהי ישראל את טעמו ואת מצוותיו? ואולי נביאיו ששלחו אותי לדרך חתחתים זו הם שהעדיפו את הרע על פני הטוב ואת המוות על פני החיים?"
היריעה קצרה מלהרחיב את הדיבור על דרכי פרשנות נוספים של מאק או על ההיבט הספרותי, הסגנוני והלשוני של הספר. לטעמי, הספר מומלץ לאוהבי המקרא בכלל ולאוהבי סיפורי המלכים בפרט.
ד"ר גלעד ששון מלמד וחוקר בתחום מדרש האגדה במכללת תל חי ובאוניברסיטת בר־אילן
