מהרגע שנכנסים למלון המלך דוד בירושלים, מרגישים את האייקוניות באוויר. על הריצוף בלובי שמובילה למסעדת הבית, ה"גריל רום", מופיעות חתימות כל האורחים רמי הדרג שהתארחו במלון במשך השנים, וההוד וההדר מורגשים גם כאשר נכנסים פנימה אל תוך חלל המסעדה. מלצרים מעונבים, כוסות מבריקות ומוזיקה חיה של להקת ג'אז (גיטרה, סקסופון וצ'לו. מתי לאחרונה פגשתם במסעדה נגן צ'לו?) מבהירים מיד שהגעת לעולם אחר.
בעבר שכנה כאן מסעדת "לה רג'נס" המוערכת ולפני כשנה הוחלט להקליל את המקום ולפתוח אותו מחדש כסטייק האוס, מסעדת בשרים אמריקנית אבל בגרסת הביוקר (בכל זאת, קינג דיוויד) ובימי חמישי מוגש כאן תפריט משוחרר יותר. למשל נקניקיית ברלין מטוגנת עם כרוב כבוש ותפוח אדמה, כנפיים עם צ'ילי ותירס מתוק וכמובן מנת הדגל סלופי ג'ו. למרות הסטנדרט הגבוה והפלצני (ואולי דווקא בגללו) יהיה מסקרן לשוב לכאן ולראות כיצד יטופלו המנות ה"עממיות" הללו.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
פתחנו בסלט חסות ג'אם. ככל הנראה, סלט העלים היפה ביותר שאי פעם ראיתי. הוא הגיע בצורת גלגל ירוק, טורנדו מסעיר של חסות פריכות, אבוקדו רך ומלא טעם, בצל ירוק, עירית ונענע קצוצים. אף עלה לא עייף או קמל, כל המרכיבים בשיא בשלותם וכולם עטופים למשעי ברוטב הדרים מעודן. כך נראה סלט חמישה כוכבים דלוקס. משם המשכנו לטרטר טונה אדומה שאומנם הוגש באופן אסתטי ומרשים ואף הוא היה טרי ביותר אבל המכלול היה חביב ותו לא והמחיש עד כמה במסעדה שמתמחה בבשרים יש לדבוק בפורטה.
לפני העיקריות המלצרים מיהרו לנקות את השולחן ולהחליף את הסכו"ם, עניין לא מספיק נפוץ במחוזותינו וחבל.
כאמור, מדובר בסטייק האוס, וכל הנתחים המוגשים כאן הם בגידול מקומי של פרות הולשטיין שיושנו כ־60 יום כדי להוציא מהן את טעמי הבשר העזים. בחרנו באינגליש קאט – נתח אנטרקוט בצלייה איטית. באופן מפתיע ואף שביקשנו מידת עשייה מדיום רייר הוא הגיע נא מדי (אולי בשל עוביו, אם כי זה בכל זאת לא אמור לקרות, ודאי לא במקום כזה) וביקשנו להחזירו להמשך צלייה. או אז הוא שב אלינו בגוני ורוד־אדום בשרני, משויש ועסיסי. ניסינו גם שניצל עגל שהיה עצום בגודלו, דק־דק־דק וקריספי לעילא. נדיר למצוא שניצל וינאי שמצד אחד הוא כל כך לעיס שאין צורך להיאבק כדי לסיימו ומצד שני כל כך עשיר בטעם.
ארוחה כה בשרית מתבקש ללוות ביין אדום, וכאן הסומלייה המליץ על יין שורש של יקב צרעה. הוא היה עמוק ומצוין, החליק בקלות עם סיומת פירותית נעימה. דגמנו גם את קוקטייל הבית בעל השם המסקרן "Between the Sheets". מתברר שהעדות המתועדת הראשונה של הקוקטייל הקלאסי הזה, שנוצר במלון המלך דוד, מצויה בספרו של צ'רלס ה' בייקר משנת 1929. הוא מורכב מקוניאק, קוואנטרו, בקרדי, לימון וסוכר קנים (קנו אותי בסוכר קנים). הקוקטייל הורכב במיומנות עם איזון מאופק בין חמוץ למתוק ועם עיטור של קליפת תפוז מגולגלת שהוסיפה לכל לגימה ארומה הדרית מרירה.
התוספות היו כה מהממות שייתכן שאפילו התעלו על הבשר. נתחיל עם הצ'יפס ששום מילה חוץ ממושלם לא תתאר אותו. פרוסות תפוחי האדמה יובשו ולאחר מכן עברו טיגון משולש (!). התוצאה היא רצועות שמנמנות, שחומות ויציבות, סימטריות באופן מעורר התפעלות, שמענגות כל מי שנוגס בהן. גם הבצל המטוגן – בצל שנטמן בבלילה ואז נזרק לשמן הרותח לכדי צורת פרח חייזרית – הוא מחווה חביבה לאוכל הירידים בדרום העמוק. אם תרצו, הגרסה המוקפדת של מעדן האמריקנה הזה.
הצגת פוסט זה באינסטגרם
קינחנו עם סורבה לימון: אליפסה ענקית ומרעננת של גלידה חמצמצה במיוחד עם טוויסט מתוק בסופה. גרידת הבזיליקום שמעל הקפיצה אותה ובסך הכול לא יכולנו להפסיק לאכול ממנה. גם מוס השוקולד הגיע כשליכטה שהונחה מעל שברי מרנג פקאני והיה עשוי כהלכה. כמצופה ממסעדת "פירסט קלאס" הוצע תפריט שתייה מותאם (ברנדי, פורט, ושאר דיז'סטיפים) אבל ויתרנו.
הגריל רום הוא מקום עם טונות של אופי, אוכל מצוין ואווירה קוסמופוליטית. אם אתם מבקשים להרשים דייט, משקיע חשוב או שסתם מתחשקת לכם קפיצה קטנה לחו"ל בלי לעלות על מטוס – אל תחמיצו.
בקיצור
קלאסיקה מודרנית
אל תפספסו
צ'יפס
בשולחן ליד
תיירים וקרניבורים
