יש שירים שאיך שאתה שומע את הצליל הראשון שלהם, אתה ישר מזהה. יש שירים כאלו, שאיך שהם מתחילים, בשבריר השנייה הראשון, הם זורקים אותך בבת אחת למקום אחר, לזמן אחר, לאיזה זיכרון רחוק ובלתי נמנע. לשירים יש כוח־על כזה, כמו לריח, כמו לטעם, כמו לתמונה. כוח שיכול לקחת אותך מהכאן ועכשיו היישר אל רגע מן העבר. זה יכול להיות רגע חולף, מבט, תחושה. וזו יכולה להיות סצנה של ממש. אם חושבים על זה, זה פלא.
"אחרת אתה מת" מזכיר לי את הבחור ישיבה שהייתי. זה שנשא בתוכו גם זרות לעולם בו הוא חי וגם בדידות. בזכות השיר הזה התחלתי לכתוב. וכשכותבים מרגישים פחות בודדים
בתור אחד ששומע מוזיקה רוב הזמן, יש לי המון שירים כאלה. שירים שהם כמו נעצים בלוח השעם של חיי עד כה. שירים של מאיר בנאי ויוסף קרדונר ואלן פרסונס וג׳טרו טאל ויצחק פוקס ועדי רן ומרדכי בן דוד ואביב גפן וקורין אלאל ואהרון רזאל וחוה אלברשטיין ואביתר בנאי ואביב גדג' ואריה ברונר ומאיר אריאל ופינק פלויד ואלי פרידמן ולד זפלין ועמיר לב וקולדפליי וענבל פרלמוטר והחברים של נטאשה ועמיר בניון ושלמה בר ושולי רנד וגבריאל בלחסן וברי סחרוף ואדם יעקב כהן ובטוח שכחתי כמה. לחלקם אני כבר מקשיב פחות או לא שומע בכלל, ולחלקם אני מקשיב יותר והם ממש מלווים אותי יום־יום. ובין כל אלה יש את שלמה ארצי. כן, מי שקורא אותי יודע ומכיר ושמע אלף פעם, לכן אין טעם להכביר במילים ובתיאורים שוב. אבל השבוע, לכבוד יום הולדתו של שלמה חשבתי שזו הזדמנות טובה לעשות את התרגיל הזה עם עצמי ולכתוב על שלושה שירים שלו שיש בהם את הכוח הזה. שירים שאיך שאני שומע אותם, לא משנה כמה פעמים, אני נזרק אל רגע אחר בזמן. אל המקום שבו נחרתו בי ובסיפור חיי.
כרטיס ללונה פארק
השיר כרטיס ללונה פארק יצא ב־1990, שנתיים לפני שנולדתי. בכל פעם שהוא מושמע אני מרגיש שהוא התנגן בזיכרון הקדום שלי, הזיכרון שלפני הזיכרון. עוד לפני שבאתי לעולם. השיר הזה לוקח אותי תמיד אל העבר שמעבר לעבר. אל זמן לא מוגדר, אל הילדות שלי עוד לפני שנעשו לי ממנה זיכרונות. יכול להיות שבתור ילד ההורים שלי היו משמיעים את התקליט הזה בבית. כלומר, אני די יודע שהם היו עושים את זה לפעמים, ובכל זאת הזיכרון שלי מהשיר הזה הוא לא זיכרון חד והחלטי, הוא זיכרון עמום ומעט מיסטי. זיכרון שהוא תמונה מטושטשת. ילד. זוג הורים צעירים בג'ינס. כרית פוף פרחונית. תנור סלילים. גיטרה. מאפרה. חיים שהיו לי ואינם…
"בגלגל ענק בזמן הנע ברוח הסתובבנו / הסתובבנו בחיים זרוקים בג'ינס שני אנשים / במכוניות המתנגשות בגבול הים נגענו / וברמקולים שמענו שיר…"
אחרת אתה מת
כשהייתי בן 15 בערך, דוד קניאל לקח את הנגן MP3 שלי ומילא אותו במוזיקה. בין האלבומים שהכניס לשם היה גם "ירח", וכשלחצתי פליי בהסעה חזור מהישיבה קטנה מילאה אותי תחושה שלא הרגשתי בחיים. לא הכרתי אף שיר מתוך ירח בעל פה, אבל בתוכי הרגשתי שאני מכיר את כל האלבום על בוריו. אומרים שגירסא דינקותא זה דבר חזק מאוד. ואני בתור בן להורים שחזרו בתשובה והשאירו מאחור חיים מסוימים ותרבות מסוימת ופסקול מסוים, מצאתי את עצמי פתאום בגיל הנעורים חוזר אל המקורות שלי. הייתי בודד בתקופה ההיא. הרגשתי לא ממש מובן אבל עשיתי מאמץ להיות סבבה כלפי חוץ. בלילה הייתי שומע את "ירח" ותמיד כשהיה מגיע שיר מספר תשע הייתי בוכה. "אחרת אתה מת" מזכיר לי את הבחור ישיבה שהייתי. זה שנשא בתוכו גם זרות לעולם שבו הוא חי, גם אמביציה להוכיח אבל גם בדידות. בזכות השיר הזה התחלתי לכתוב. וכשכותבים מרגישים פחות בודדים.
"ואתה בוכה כי זה אכפת עוד / זה אכפת עוד / זה אכפת עוד / ואתה צועק ומנסה עוד / מנסה עוד / לקחת את הכול…"
ביתנו
"קצפת" הגיע לתו השמיני בירושלים כמה חודשים לפני שפגשתי את שולי. הלכתי, קניתי אותו והקשבתי לו הלוך חזור. השירים נצבעו אצלי בצבע של בנאדם שמחכה שמשהו יקרה לו. ככה הרגשתי אז. בנאדם בהמתנה. אבל אז קרה נס ושולי נכנסה לחיים שלי. באחד הדייטים שלנו נתתי לה את "קצפת" וסימנתי לה בטוש להקשיב לשיר מספר ארבע. היא צחקה ואמרה לי, אשכרה דיסק, כאילו חזרנו לתקופת האבן. בלילה, אחרי שנגמר הדייט, היא שלחה לי תמונה של מערכת סטריאו ענתיקה שהיא מצאה איפשהו בבוידעם אצל ההורים וכתבה: "בבית קטן, גדול, בינוני, העיקר בו הפנימיות". משהו קרה. מזל טוב שלמה. עד 120. ותודה.
