כבר עשור מקנן בי רצון עז – ואולי אף צורך ממש – לעלות להר הבית. במשך השנים היו פעמים שכמעט עליתי, ונסוגתי לאחור. בכל פעם רב אחר שאני מוקיר ומעריך דיבר על ליבי ושכנע אותי להישאר מחוץ להר.
הצורך לעלות להר התגבר לאחר שחקרתי את תולדות משפחתי. סבא־רבא שלי עלה בשנת 1930 מצנעא שבתימן. במסע גבורה קמו הוא ואשתו, לקחו את שמונת ילדיהם (הגדול שבהם – סבי בן ה־16. הקטן – תינוק בן שנה), קנו חמורי משא, שכרו מורה דרך ויצאו אל מדבר מלא סכנות וחיות רעות, על ארבע ועל שתיים.
המשפחה הגיעה חסרת כול, בתת־תזונה, אל מחנה העולים בתל־אביב ומשם ישירות לירושלים, למרתף ריק בשכונת שערי חסד. למחרת, בבוקר הראשון שלהם בירושלים, לקח האב את שני בניו הגדולים ויחד הלכו לבכות על אבני הכותל המערבי ולהודות לבורא עולם שהצליח את מסעם אל ארץ הבחירה. לא פעם אני חושב על החלטתם: לעשות מעשה, לחתוך אלפיים שנות גלות ולצאת אל הלא נודע, תוך סיכון קיומי של כל המשפחה, אבל עם אמונה חזקה מאין כמותה בשוכן מרומים שיעשה הטוב בעיניו.
במשך שנים חקרתי את תולדות המשפחה. הלכתי בעקבותיהם, ממתחם התחנה בתל־אביב, שם הורידה אותם הרכבת שהגיעה ממצרים, דרך שכונות נווה צדק ונווה שלום, אל בית העולים ברחוב העלייה ומשם לירושלים, לשכונת שערי חסד ואל הכותל המערבי, דרך שער יפו. המסע של המשפחה, של סבא־רבא שלי, של סבא שלי, הסתיים בכותל המערבי. הם יצאו אל הדרך מלאת הסכנות, כי שמעו פעמי משיח. אבל מסעם נעצר בכותל. ידעתי שהוא לא הושלם.
לפני כשמונה שנים נרצחה הלל יפה אריאל, בת 13, במיטתה בקריית־ארבע. הרצח האכזרי זעזע את המדינה. למחרת בבוקר נסענו, כמה חברים מאלקנה לקריית־ארבע, להתפלל שחרית עם האבלים שלא הכרנו. בסיום התפילה ביקש האב לומר מספר דברים, ובהם עלתה ובלטה תחינתו אלינו, לעלות להר הבית. השולט בהר שולט בארץ, כתב אורי צבי גרינברג וזעק האב אלינו מדם ליבו. זעקת האב השכול, יום לאחר הרצח האכזרי של בתו, נצרבה בליבי.
ולהבדיל, מאבל לשמחה וליום טוב. לפני כחודש וחצי בני הבכור נשא לאישה את אופיר דיין, פעילת עלייה להר הבית. החופה כמובן הייתה מול ההר, כך אופיר חלמה וכך היה. כשאופיר הודיעה לי שהיא מתכננת לעלות להר ערב החתונה, ידעתי שהגיע המועד. אין הזדמנות חגיגית מזו, ערב החתונה של בני בכורי, לעלות אל ההר, אל מקום המקדש.
כשהגיע היום המיוחל התייצבתי לאחר טבילה, בנעלי בד, בשערי ההר. כשנכנסתי לשטח ההר, התחלתי לברך שהחיינו בקול רם, וקולי נשנק מהתרגשות ובכי. הרגשתי שאיני לבד על ההר (כן, היו איתי גם אופיר כלתי ואמה, עינת דיין, אבל לא לכך הכוונה כמובן). הרגשתי שנמצאים איתי על ההר סבי, סבא־רבא שלי וכל הדורות שלפניהם, שלא זכו. ואני הנכד, הנין, נוכח על ההר, הולך בגאון ובגאווה יהודית, עם המון יראת כבוד למעמד הקדוש. הרגשתי שאני ממשיך את שרשרת הדורות. אני עושה עוד צעד אחד, גם בשבילם. אני ממשיך את המסע המשפחתי אל לב ליבה של הארץ הזאת. רצינו להתפלל מנחה בהר, אבל היה חסר אחד למניין, אז אחד העולים אמר דבר תורה. מי היה מאמין.
האמת, כשהגיע הזמן התקשיתי לצאת מהמקום. תחושת הרוחניות העילאית שאפפה אותי בהר נשארה איתי לאורך כל היום וגם למחרת, בחופה של אופיר ושל בני, אל מול ההר. החתונה היתה ביום שישי לפני ראש השנה. בשבת ובראש השנה התפללתי בכוונה גדולה, ואני ברוב חסדך אבוא ביתך, אשתחווה אל היכל קודשך ביראתך, וחייכתי לעצמי, לראשונה בחיי: בוצע. בציפייה לחזור שוב בקרוב ממש.
