במשך עשרות שנים טען השמאל הישראלי שיש לתת לפלסטינים מדינה משלהם עם ביקורת גבולות. הוא טען זאת מתוך כמיהה נואשת לנורמליות. מבחינת השמאל, מדינה פלסטינית הייתה המפתח לשלום, ושלום היה המפתח לקיום נורמלי.
אך הכמיהה לנורמליות לא העצימה את שוחרי השלום אלא את תוקפינו הפלסטינים. היא סימנה להם שאנחנו עשויים להיכנע לגמרי. וכשהם הבהירו שמתן שטח לא יוביל לשלום, ישראלים רבים נטשו את גישת השמאל. הם ביקשו לחסוך מעצמם ומיקיריהם את מה שהם זיהו כאשליה מסוכנת.
גם לאחר שהשמאל נדחק לשוליים ורבים ממצביעיו התאיידו, כמיהתו הנואשת לנורמליות לא התאיידה. כל שהשתנה היה רק איך השמאל ממנף אותה. לאחר שתהליכי השלום התפוצצו בפנינו, הוא מינף מחדש את הכמיהה לנורמליות בתור הדרך היחידה שלנו להיחשב דמוקרטיים. גם בלי קשר לשלום, הם טענו, אם נשלוט במיליוני תושבים שאינם אזרחים נוותר על מעמדנו כדמוקרטיה.
בחלוף השנים למד המיינסטרים בישראל להתעלם מהשמאל השולי בנושא השלום. הפלסטינים הפכו זאת למשימה קלה למדי: הם הבהירו שלא יספקו שלום בתמורה לוויתורים. היום, אותו מיינסטרים לא יכול להרשות לעצמו להתעלם מהמינוף מחדש של הכמיהה לנורמליות מצד השמאל. אפילו שמאל חסר שיניים יכול לעודד קהלים ליברליים ברחבי העולם – שכמהים לנורמליות לא פחות – ללחוץ על ישראל מבחוץ.
כשיאיר גולן אומר לעיתון הגרדיאן לפני כמה חודשים שהוא "לא בטוח אם ישראל היא באמת מדינה דמוקרטית… הימין היום בישראל מורכב מאנשים שחושבים שאנחנו יכולים לספח מיליוני פלסטינים", אל לנו להתייחס לכך כאל הבעת תסכול בלבד. עלינו להתעמת חזיתית עם המילים האלה.
אם אדם שוחר שלום מותקף באלימות, האם פירוש הדבר שאם יגן על עצמו הוא כבר לא שוחר שלום? מובן שלא. הוא שוחר שלום כשניתנת לו ההזדמנות להיות כזה. אותה הנמקה חלה על מדינה השואפת להיות דמוקרטית. היא איננה מאבדת את מעמדה הדמוקרטי כשהיא שולטת על אנשים המבקשים להרוס אותה.
היהודים שהציונות הפכה לריבונים מחויבים באופן גורף לעקרונות דמוקרטיים. קיבלנו את תוכנית החלוקה של האומות המאוחדות, שחתרה להקמת שתי מדינות חדשות על שטח שהיה אז תחת שלטון בריטי זמני. החלוקה הייתה שומרת על הבתים של כולם, ולא הייתה מונעת זכויות דמוקרטיות מאף אחד. היא לא יושמה משום שמתנגדי הריבונות היהודית דחו אותה. הם ראו בכל שמץ ריבונות יהודית בקרבם עלבון לתחושת הדומיננטיות שלהם. גם היום הם רחוקים מלקבל את החלוקה. תומכי המאבק הזה הבטיחו מלחמת השמדה, ועד היום הם מנסים לחסל את ישראל. הם מתעקשים להבהיר שהם יבעטו, יצרחו, ידקרו ויירו "בכל האמצעים הדרושים", עד שהיהודים ייכנעו.
כשאנשים תוקפים את ישראל, צודק וחכם שישראל תגן על עצמה כיאות, כולל באמצעות שלטון צבאי. העובדה שיהודה ושומרון ורצועת עזה אינם מדינה עצמאית, אינה מאפיין אנטי־דמוקרטי בלתי נמנע מעצם קיומה של ישראל; זו תוצאה של זעם של אחרים על עצם קיומה של מדינת ישראל.
ישראל לא צריכה להעניק זכויות למי שמבקש להרוס אותה ולהרוג את אנשיה. אם יש מי שלא יכולים לסבול שיהודים יהיו ריבונים במולדתם – זאת הבעיה שלהם. לא על היהודים ולא על אף אחד אחר מוטלת המשימה להרגיע אותם. הגנה עצמית נאותה היא טובה ונכונה והופכת אדם לאחראי, לא לבלתי דמוקרטי. אנשים, מדינות וגופים שמתעקשים על נורמליות בשם הליברליזם, יפסידו לתוקפים אנטי־ליברלים. כדי לשרוד מולם, הדמוקרטיה צריכה להיות מוכנה להיות א־נורמלית כאשר היא נדחקת לפינה.
ג'וש וארהיט הוא מנכ"ל וארהיט שירותי תקשורת בע"מ, עולה מארה"ב ובוגר חטיבת הנח"ל
